ארוחת בוקר

ארוחת בוקר

הגיע הזמן לארוחת הבוקר הקבועה , מודיעה אמי בערב שבת כשכולם מתכנסים לארוחה משפחתית . ארוחת הבוקר הקבועה , היא רעיון שעלה בראשה לפני מספר שנים , ופירושו ארוחת בוקר רק למשפחה הראשונית , כלומר , הורים ילדים , בלי כלות חתנים ונכדים . אף אחד מאתנו אין לו זמן או רצון לאיזה טקס מיותר שעלה במוחה היצירתי של אמא . אבא נכנע ראשון , מה איכפת לכם הוא אמר , לה זה חשוב , ומכם זה לוקח שעה וחצי בשנה , אז תיבלעו את זה . המילה תיבלעו מסתדרת לי מצוין עם הארוחה . ידה של אמא , כששתי אצבעותיה לוחצות לי על הלחיים , גורמות לפה להיפתח , וכפית התרופה מונחתת במהירות פנימה , תבלע , היא פוקדת עלי .

אני מחבב מאד את גיסותי , את עדי המעשית והצחקנית , מתולתלת ומעט עגלגלה שקורצת לי כל פעם שלאמא יש רעיון מוזר , והיא בחיוך שובב מצטרפת אליה , כדי להראות לנו בחיבה שאפשר לעבור דברים בצחוק במקום ברוגזה . גם את גיסתי הרצינית , הגבוהה ורזה , נאוה , אני מחבב . תמיד אפשר לשוחח איתה בנעימות לא תוקפנית על אמנות , פוליטיקה , או ספרות . כשמעלים נושאים משפחתיים בארוחה , היא משתבללת לעולם משלה , ונעלמת לתוך עצמה . חטיבת הילדים הרועשים וצוחקים , מעולם לא הפריעה לי , לעיתים קרובות אני מעדיף להצטרף אליהם במקום לשבת ליד השולחן ולהשתתף בשיחות של כלום המתנהלות שם .

לעומת ארוחות יום ששי , ארוחות המשפחה " האורגנלית " , הן עונש אמיתי .

אמא עורכת את השולחן כמו לקראת ביקור יוחסין של מלכת אנגליה , מוציאה את הכלים שנחשבים בעיניה למיוחדים ויפים , כלים שבערב שבת עם הילדים , נשארים שמורים בארון עם דלתות זכוכית , שאפשר לראותם בלבד , אבל לא לגעת בהם .

מעמיסה על השולחן מה שניקרא מטעמים מיוחדים , שכאילו לוקטו מאוסף מיוחד שאוגר בתוכו את כל הדברים שאף אחד מאיתנו אינו אוהב לאכול , ומביטה בנו במבט ניצחון שכאילו אומר " אתם רואים , המשפחה האמיתית שלנו אוכלת אוכל מיוחד לנו ". השיחה ליד השולחן מתנהלת בכבדות קשה , אמא מצפה שעכשיו ,

כל אחד יפתח את ליבו , ויספר לה את כל סודותיו הכמוסים על חייו ומשפחתו.

אבא עוטף את עצמו בעטיפה שקופה וחוסמת , מעלה על פניו הבעה של כלום ,

ורק מציץ מדי פעם בשעון לראות כמה זמן כבר עבר , וכמה זמן עוד יעבור עד שתיגמר השעה וחצי , ונצא להפסקה , כי בהפסקה , אפשר לקחת את כוס תה הבריאות ולשתות אותו בעמידה , תוך כדי טיול משוחרר בחדר .

לפני תחילת הארוחה , אמא אף פעם לא שוכחת ללטף את שערי , ולומר את מה שאינה מעיזה להגיד בארוחת השבת , מפאת כבודי בעיני הגיסות והנכדים , "נו ילדים , עידו כבר בן שלושים , תעזרו לו למצוא אשה , אחים צריכים לעזור אחד לשני " . תמיד מגיע רגע של שקט , ואחריו שיחה קולנית מהירה על מאזן החברה , חבר הכנסת שסרח , או משחק הכדור רגל האחרון . כולם מדברים מהר ובקול רם ,

יוצרים חומה בלתי עבירה לדיבורים נוספים של אמא , ורק אבא יושב בשקט , מחזיק את ידיות הכסא בחוזקה , כאילו להילחם בגופו שלא ימרוד ויתעופף מהשולחן .

היום הוא היום אני מחליט ואומר , אמא , לא צריך לדאוג לי לאשה , יש לי חבר , אנחנו עוברים לגור ביחד , והוא החבר שלי לחיים .

אמא ממשיכה למזוג את התה , ולדבר על בתי הספר של הנכדים , ואני תוהה לרגע , אמרתי את מה שאמרתי בקול , או רק נידמה לי שאמרתי . אחי קם ואומר "אוהבים אותך עידו " , כמו בסדנאות להלכוהוליסטים , אחי השני מרכין את ראשו , מתכנס בתוך עצמו , נזהר שלא יפגע מהמכה , אבא משחרר את ידיו האוחזות בחוזקה בידיות הכסא , קם ויוצא מהחדר , ואמא מביטה בי ואומרת , בסדר , עכשיו אנחנו יודעים , לא נציק לך יותר , אתה רוצה עוד כוס תה ? .

ואני ? אני אמשיך לבוא , ומהיום ברצון , לארוחות הבוקר של פעם בשנה .

ארוחת בוקר

הגיע הזמן לארוחת הבוקר הקבועה , מודיעה אמי בערב שבת כשכולם מתכנסים לארוחה משפחתית . ארוחת הבוקר הקבועה , היא רעיון שעלה בראשה לפני מספר שנים , ופירושו ארוחת בוקר רק למשפחה הראשונית , כלומר , הורים ילדים , בלי כלות חתנים ונכדים . אף אחד מאתנו אין לו זמן או רצון לאיזה טקס מיותר שעלה במוחה היצירתי של אמא . אבא נכנע ראשון , מה איכפת לכם הוא אמר , לה זה חשוב , ומכם זה לוקח שעה וחצי בשנה , אז תיבלעו את זה . המילה תיבלעו מסתדרת לי מצוין עם הארוחה . ידה של אמא , כששתי אצבעותיה לוחצות לי על הלחיים , גורמות לפה להיפתח , וכפית התרופה מונחתת במהירות פנימה , תבלע , היא פוקדת עלי .

אני מחבב מאד את גיסותי , את עדי המעשית והצחקנית , מתולתלת ומעט עגלגלה שקורצת לי כל פעם שלאמא יש רעיון מוזר , והיא בחיוך שובב מצטרפת אליה , כדי להראות לנו בחיבה שאפשר לעבור דברים בצחוק במקום ברוגזה . גם את גיסתי הרצינית , הגבוהה ורזה , נאוה , אני מחבב . תמיד אפשר לשוחח איתה בנעימות לא תוקפנית על אמנות , פוליטיקה , או ספרות . כשמעלים נושאים משפחתיים בארוחה , היא משתבללת לעולם משלה , ונעלמת לתוך עצמה . חטיבת הילדים הרועשים וצוחקים , מעולם לא הפריעה לי , לעיתים קרובות אני מעדיף להצטרף אליהם במקום לשבת ליד השולחן ולהשתתף בשיחות של כלום המתנהלות שם .

לעומת ארוחות יום ששי , ארוחות המשפחה " האורגנלית " , הן עונש אמיתי .

אמא עורכת את השולחן כמו לקראת ביקור יוחסין של מלכת אנגליה , מוציאה את הכלים שנחשבים בעיניה למיוחדים ויפים , כלים שבערב שבת עם הילדים , נשארים שמורים בארון עם דלתות זכוכית , שאפשר לראותם בלבד , אבל לא לגעת בהם .

מעמיסה על השולחן מה שניקרא מטעמים מיוחדים , שכאילו לוקטו מאוסף מיוחד שאוגר בתוכו את כל הדברים שאף אחד מאיתנו אינו אוהב לאכול , ומביטה בנו במבט ניצחון שכאילו אומר " אתם רואים , המשפחה האמיתית שלנו אוכלת אוכל מיוחד לנו ". השיחה ליד השולחן מתנהלת בכבדות קשה , אמא מצפה שעכשיו ,

כל אחד יפתח את ליבו , ויספר לה את כל סודותיו הכמוסים על חייו ומשפחתו.

אבא עוטף את עצמו בעטיפה שקופה וחוסמת , מעלה על פניו הבעה של כלום ,

ורק מציץ מדי פעם בשעון לראות כמה זמן כבר עבר , וכמה זמן עוד יעבור עד שתיגמר השעה וחצי , ונצא להפסקה , כי בהפסקה , אפשר לקחת את כוס תה הבריאות ולשתות אותו בעמידה , תוך כדי טיול משוחרר בחדר .

לפני תחילת הארוחה , אמא אף פעם לא שוכחת ללטף את שערי , ולומר את מה שאינה מעיזה להגיד בארוחת השבת , מפאת כבודי בעיני הגיסות והנכדים , "נו ילדים , עידו כבר בן שלושים , תעזרו לו למצוא אשה , אחים צריכים לעזור אחד לשני " . תמיד מגיע רגע של שקט , ואחריו שיחה קולנית מהירה על מאזן החברה , חבר הכנסת שסרח , או משחק הכדור רגל האחרון . כולם מדברים מהר ובקול רם ,

יוצרים חומה בלתי עבירה לדיבורים נוספים של אמא , ורק אבא יושב בשקט , מחזיק את ידיות הכסא בחוזקה , כאילו להילחם בגופו שלא ימרוד ויתעופף מהשולחן .

היום הוא היום אני מחליט ואומר , אמא , לא צריך לדאוג לי לאשה , יש לי חבר , אנחנו עוברים לגור ביחד , והוא החבר שלי לחיים .

אמא ממשיכה למזוג את התה , ולדבר על בתי הספר של הנכדים , ואני תוהה לרגע , אמרתי את מה שאמרתי בקול , או רק נידמה לי שאמרתי . אחי קם ואומר "אוהבים אותך עידו " , כמו בסדנאות להלכוהוליסטים , אחי השני מרכין את ראשו , מתכנס בתוך עצמו , נזהר שלא יפגע מהמכה , אבא משחרר את ידיו האוחזות בחוזקה בידיות הכסא , קם ויוצא מהחדר , ואמא מביטה בי ואומרת , בסדר , עכשיו אנחנו יודעים , לא נציק לך יותר , אתה רוצה עוד כוס תה ? .

ואני ? אני אמשיך לבוא , ומהיום ברצון , לארוחות הבוקר של פעם בשנה .

ארוחת בוקר

הגיע הזמן לארוחת הבוקר הקבועה , מודיעה אמי בערב שבת כשכולם מתכנסים לארוחה משפחתית . ארוחת הבוקר הקבועה , היא רעיון שעלה בראשה לפני מספר שנים , ופירושו ארוחת בוקר רק למשפחה הראשונית , כלומר , הורים ילדים , בלי כלות חתנים ונכדים . אף אחד מאתנו אין לו זמן או רצון לאיזה טקס מיותר שעלה במוחה היצירתי של אמא . אבא נכנע ראשון , מה איכפת לכם הוא אמר , לה זה חשוב , ומכם זה לוקח שעה וחצי בשנה , אז תיבלעו את זה . המילה תיבלעו מסתדרת לי מצוין עם הארוחה . ידה של אמא , כששתי אצבעותיה לוחצות לי על הלחיים , גורמות לפה להיפתח , וכפית התרופה מונחתת במהירות פנימה , תבלע , היא פוקדת עלי .

אני מחבב מאד את גיסותי , את עדי המעשית והצחקנית , מתולתלת ומעט עגלגלה שקורצת לי כל פעם שלאמא יש רעיון מוזר , והיא בחיוך שובב מצטרפת אליה , כדי להראות לנו בחיבה שאפשר לעבור דברים בצחוק במקום ברוגזה . גם את גיסתי הרצינית , הגבוהה ורזה , נאוה , אני מחבב . תמיד אפשר לשוחח איתה בנעימות לא תוקפנית על אמנות , פוליטיקה , או ספרות . כשמעלים נושאים משפחתיים בארוחה , היא משתבללת לעולם משלה , ונעלמת לתוך עצמה . חטיבת הילדים הרועשים וצוחקים , מעולם לא הפריעה לי , לעיתים קרובות אני מעדיף להצטרף אליהם במקום לשבת ליד השולחן ולהשתתף בשיחות של כלום המתנהלות שם .

לעומת ארוחות יום ששי , ארוחות המשפחה " האורגנלית " , הן עונש אמיתי .

אמא עורכת את השולחן כמו לקראת ביקור יוחסין של מלכת אנגליה , מוציאה את הכלים שנחשבים בעיניה למיוחדים ויפים , כלים שבערב שבת עם הילדים , נשארים שמורים בארון עם דלתות זכוכית , שאפשר לראותם בלבד , אבל לא לגעת בהם .

מעמיסה על השולחן מה שניקרא מטעמים מיוחדים , שכאילו לוקטו מאוסף מיוחד שאוגר בתוכו את כל הדברים שאף אחד מאיתנו אינו אוהב לאכול , ומביטה בנו במבט ניצחון שכאילו אומר " אתם רואים , המשפחה האמיתית שלנו אוכלת אוכל מיוחד לנו ". השיחה ליד השולחן מתנהלת בכבדות קשה , אמא מצפה שעכשיו ,

כל אחד יפתח את ליבו , ויספר לה את כל סודותיו הכמוסים על חייו ומשפחתו.

אבא עוטף את עצמו בעטיפה שקופה וחוסמת , מעלה על פניו הבעה של כלום ,

ורק מציץ מדי פעם בשעון לראות כמה זמן כבר עבר , וכמה זמן עוד יעבור עד שתיגמר השעה וחצי , ונצא להפסקה , כי בהפסקה , אפשר לקחת את כוס תה הבריאות ולשתות אותו בעמידה , תוך כדי טיול משוחרר בחדר .

לפני תחילת הארוחה , אמא אף פעם לא שוכחת ללטף את שערי , ולומר את מה שאינה מעיזה להגיד בארוחת השבת , מפאת כבודי בעיני הגיסות והנכדים , "נו ילדים , עידו כבר בן שלושים , תעזרו לו למצוא אשה , אחים צריכים לעזור אחד לשני " . תמיד מגיע רגע של שקט , ואחריו שיחה קולנית מהירה על מאזן החברה , חבר הכנסת שסרח , או משחק הכדור רגל האחרון . כולם מדברים מהר ובקול רם ,

יוצרים חומה בלתי עבירה לדיבורים נוספים של אמא , ורק אבא יושב בשקט , מחזיק את ידיות הכסא בחוזקה , כאילו להילחם בגופו שלא ימרוד ויתעופף מהשולחן .

היום הוא היום אני מחליט ואומר , אמא , לא צריך לדאוג לי לאשה , יש לי חבר , אנחנו עוברים לגור ביחד , והוא החבר שלי לחיים .

אמא ממשיכה למזוג את התה , ולדבר על בתי הספר של הנכדים , ואני תוהה לרגע , אמרתי את מה שאמרתי בקול , או רק נידמה לי שאמרתי . אחי קם ואומר "אוהבים אותך עידו " , כמו בסדנאות להלכוהוליסטים , אחי השני מרכין את ראשו , מתכנס בתוך עצמו , נזהר שלא יפגע מהמכה , אבא משחרר את ידיו האוחזות בחוזקה בידיות הכסא , קם ויוצא מהחדר , ואמא מביטה בי ואומרת , בסדר , עכשיו אנחנו יודעים , לא נציק לך יותר , אתה רוצה עוד כוס תה ? .

ואני ? אני אמשיך לבוא , ומהיום ברצון , לארוחות הבוקר של פעם בשנה .