"...וסוף נפלא לאגדה!"
עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי.
בעוד כמה שעות יעלו על הספינה הקטנה, שתיקח אותם למרחבי הים, יפליגו להם יחדיו אל האופק, ינשאו ברוב טקס והדר, כשכל חצר המלכות סביבם ויחיו באושר ועושר.
הכלבה!! איך היא עשתה לי את זה?! גנבה לי אותו ממש מתחת לאף. כישפה אותו הזונה! איך האמנתי לה? איך???
איזו טיפשה הייתי. כמה מאוהבת ומסונוורת, עד שהייתי מוכנה לתת את הכל, רק להיות איתו. רק להיות בקרבתו, למרות שהסיכוי היה כה קלוש מלכתחילה.
אבל אתם יודעים איך זה כשאתם מאוהבים, נכון? תהיו מוכנים ללכת עד סוף העולם בשביל אהבתכם. טוב, ללכת היה לי קצת קשה, אבל גם לזה מצאתי פתרון.
ובדיוק לזה היא חיכתה, הכלבה בת כלבה, המכשפה, הצלופחית, התמנונית השמנה!
ארבה לי במחשכים, צופה בהתלהבותי הילדותית, בהתאהבותי הראשונה בגבר.
גבר, בן אנוש, בן אדם. בשר ודם.
אם אבי היה יודע, בוודאי היה כולא אותי בארמונו ולא נותן לי לשוב עוד ולעלות על פני המים.
אבל אני תמיד הייתי הרפתקנית, תמיד חיפשתי אוצרות ועולמות חדשים. זה היה רק עניין של זמן עד שאתקל באחד מהם - בבני האדם. וכשזה אכן קרה, בעיצומה של סערה פרועה, לא יכולתי לתת לו למות כך סתם.
הוא היה כל-כך יפה. גם כשהבאתי אותו לחוף מבטחים והיה נדמה שכבר אין נשמה באפו, כבר הייתי מאוהבת בו לגמרי. הותרתי אותו שם לבדו, בני אנוש אחרים הגיעו ומצאו אותו וטיפלו בו - ואני שבתי אל המעמקים, כשליבי מתכווץ בכאב.
יודעת כי אהבה כזו לא אחוש בשנית והעולם שמפריד בינינו, ישבור את ליבי לעד.
כמה קל היה לפתות אותי. כמה פשוט היה להבטיח לי הבטחות לאהבת נצח ועולמים. לא חשבתי על התוצאות, לא חשבתי על הסיכונים, לא חשבתי על מה אני משאירה מאחור. רציתי רק דבר אחד - רגליים!
רגליים שישאו אותי בצעדים קלילים אל אהובי.
רגליים שיפסעו עבורי בצעדי מחול ויכניסו אותי אל עולמו ולעולם לא אצטרך עוד למוש מצידו ולשוב אל הים.
רגליים שיחליפו את הסנפיר הירוק והמאוס, שהזדנב ממותניי כל חיי וכעת היווה את המכשול היחיד שהפריד ביני ובין אהובי.
אז שתיתי. שתיתי את מה שהתמנונה הזאת נתנה לי. שתיתי הכל, עד הטיפה האחרונה של המרקחת הנוראה שרקחה לי בכשפיה ובתמורה, דרשה רק את קולי.
את קולי היפה והזך, איתו הפלאתי בשירה במעמקי הים, עד היו בוכים גם האלמוגים האדישים.
לו ידע אבי, כי נתתי את קולי תמורת רגליים, בוודאי היה כורת את זנבי בעצמו.
והיו עוד תנאים, שהצלופחית הציבה ואני התעלמתי מהמילכוד, רק רוצה כבר לחוש את רגליי רצות על החול החם, נושאות אותי בדילוגים קלילים אל זרועותיו של אהובי.
שלושה ימים הקציבה לי המכשפה, הכלבה הרעה! שלושה ימים! שלושה ימים לגרום לו להתאהב גם בי בחזרה. שלושה ימים כשאני אילמת ובקושי יודעת ללכת!
איזה סיכוי היה לי?
אבל האהבה היתה חזקה יותר מהכל ואני האמנתי באהבתי. והצלחתי! הצלחתי להסב את תשומת ליבו אלי. הצלחתי לגרום לו לנחש את שמי ולרצות בקרבתי.
כמעט וכבר נשק על שפתיי ואז הייתי זוכה בו לנצח נצחים, אלא שאז, משום מקום הופיעה הנחשה הזאת. בתחפושת קסומה, כישפה את אוזניו וליבו בקולי שלי! שלקחה ממני. שרה לו את שיריי הקסומים עד שדמעות עלו בעיניו ויצרו מעטה זגוגי, דרכו לא ראה את הזיוף והשקר שעמדו לפניו.
ואני זועקת אליו ללא קול, מנסה לרמוז לו כי לתוך מלכודת הוא נכנס והוא אינו רואה ואינו שומע. רק קולה/קולי המלטף, מסבר את אוזניו.
עוד כמה שעות תשקע השמש והם יהיו כבר עמוק בלב ים. הדמעות בעיניי צנחו על החול הרך והחם, שכה רציתי לחוש ורגליי היחפות התחפרו בו, חשות בפעם האחרונה את המגע שלא ישוב עוד, נפרדות מהחוף שעליו מצאתי את אהבתי וכעת טיילו עליו שניהם, מצחקקים ומאושרים ומכושפים.
הכאב פילח את ליבי וקרסתי אל החול החם, חשה את הגלים מלחכים את רגליי השלובות, שדבקו שוב זו בזו, צבען הופך ירוק, כפות רגליי שבות ומקבלות צורת סנפירים וזנבי המוכר שב ופרפר בקצה. קשקשיי החלקלקים בהקו באור השקיעה, כשהפנתי מבט אחרון אל העולם שמעל המים - וקיללתי את מי שכתב סוף אחר לאגדה...
