יומן דרומי

3/9/07

זה יום השני ללימודיך, בתי הקטנה, ואין זה בשליטתי מצבנו המדיני המגוחך.

בשבילכן בנותיי אני רוצה את המיטב, צר לי שדברים אחרים נכנסים לעולמכן,

אין לי יכולת לעצור בעדם מלהגיע, אין לי כל יכולת להשפיע,

אך בכל זאת אני אמא שלכן ואני רוצה לגונן בכל מאודי על עולמכן הזעיר.

דמעות חנקו את גרוני הבוקר (הרי גם טרם התאוששתי שהקטנה עלתה לכתה א'),

שעה ששמטתן, עמית וענבל,  את תיק בית הספר הכבד על הדשא ורצתן, משוחררות מן המשא הכבד, נמלטתן על נפשכן לאזור מוגן בהישמע "צבע אדום". קדם לזה יריית היציאה של הטיל, ואת עמית שאלת "אמא מה זה?" אני עניתי "שום דבר", זה לא עזר כי צבע אדום לא היסס והגיח כך לתוך הבוקר הצבוע תכלת ואדי לחות כבדים. אני אחריהן, הן כבר לא לידי, אוספת את התיקים עלי, קול ריקני בבטני מהדהד, כך עם משא התיקים היתומים, עוד טרם נשמעה הנפילה הצלחתי לחבור אליהן, למקום המוגן בו שהו הרבה ילדים מחכים להסעה  לבית הספר. תרות עיני אחר עמית וענבל, שתיקיהן היתומים עלי, את עמית הקיפו ילדים ובוגרים, פניה חיוורות, עיניה פקוחות, ופיה המתוק והקטן אבד לו הצבע גם. הלב שלי נשבר ואני מחזיקה את עצמי חזק, אמנם אני כבר מכירה את המראה הזה שלה בכל פעם שישנה התראה, מכירה, אבל לא מתרגלת, לא מוכנה שזה יפריע לעולמה. זה להבין שבכל פעם כזאת הילדה שלך מקבלת חבטה בנשמה הזעירה שלה. אני כל כך מבקשת את סליחתכן בנותיי היקרות מהקטנה ועד הגדולה, (עמית 6, ענבל 10, עדן 13, עינב 15 ) לא לזה התכוונתי, אין בידי לעצור את זה, אני גם לא יכולה, אני רק יכולה להבטיח לכן את האהבה שלי, אתן יודעות שהיא גדולה.

לא יודעת מאיפה למדתן ככה לנוס על נפשכן, לזרוק אחריכן כל טרדת משא מגביל,

אני לא זוכרת שהעברתי אתכן טירונות, מבלי להתבלבל שמטה עמית (6) את תיק דורה האהוב עליה, בעקבותיה ענבל (10) ופשוט רצו. איזו אמא בעולם רוצה שכך יתחיל הבוקר צבוע  התכלת שלה ?