אהבה ללא תנאים

בקיץ אחד, בישראל,

בעיצומו של חודש יולי,

נסעתי לבית אל,

לבקר אישה שאת שמה לא אמרו לי.

ללמד, הייתה מטרתה.

על מה? אתם שואלים.

על אהבה,

אהבה ללא תנאים.

היא לא דיברה

על אהבה של גבר לאישה,

או על אהבה של אם לביתה.

היא דיברה על אהבה למדינה.

לאהוב את המדינה?

המדינה שלא אכפת לה מאף אחד.

אי אפשר לתת לה אהבה.

אין בה שום דבר מיוחד.

אך היא בכל זאת המשיכה,

אחרי שבשבילה הקריבה

את נכדה ואת בעלה,

והיא בכל זאת מודה לה.

היא אמרה לי

שהנוער הישראלי

לא יבין לעולם.

איך זה לספוג שנאה מצד כולם.

שהאנטישמיות עוטפת אותך,

והיא סוגרת עליך,

והכוחות לאט לאט אוזלים,

וכל מה שאת רוצה זה להישאר בחיים.

זה הישג בשבילי,

להרגיש ביטחון.

זה הישג בשבילי,

שאחרי הכול קיבלנו ניצחון.

היא אוהבת אותה אהבת אמת,

כך אני אומרת.

זאת אהבה ללא תנאים.

והיא צודקת,

אהבה כזאת- אנשים לא מבינים.