מכתב לרחוב סומסום – נשלח באמצע שנות השמונים (דמיוני)

שלום וברכה לרחוב סומסום!

קוראים לי שימי ואני בן שמונה. ואני לומד בכיתה ג'. בבית ספר ניצני עוז שבראשון לציון.

אני מאוד אוהב את התכנית שלכם ואני נהנה לראות את הבובות ואת קיפי ואת החנות של אבנר ואת יונה ואת מוישה אופניק ואת כולם כולל הבובות אריק ובנץ ובמיוחד את עוגי פלצת.

חשבתי שיש רחוב שקוראים לו סומסום  בגלל שראיתי רחוב עם שלט כזה בפתיחה של התכנית. וככה החלטתי ללכת לשמה ולהיפגש עם כל הבובות ולאכול גלידה עם קיפי בן קיפוד. כי אני חושב שהם נורא נחמדים! וגם מצליחים לראות אותם בטלויזיה.

שאלתי את אח שלי הגדול איפה זה נמצא והוא צחק עליי. אז שאלתי את אבא שלי והוא לא ענה לי. בגלל שהלך לעבודה עם אמא. אז לקחתי אטלס של תל אביב וגוש דן והתחלתי לחפש ובסוף בסוף מצאתי רחוב "הסומסום" שנמצא בעיר יבנה.

אחרי הלימודים, לא חזרתי הבייתה. הלכתי עם התיק של הבית ספר בתחנה המרכזית ועליתי על אוטובוס ליבנה הוא נסע חצי שעה ואני קצת הצטערתי שנסעתי רחוק רחוק רחוק מהבית בראשון לציון. הגעתי לשמה אחרי שהלכתי קצת ברגל וכמעט לא חציתי כבישים וזה היה איזור תעשיה  מלא בתים גדולים ומפחידים ולא כלום שחשבתי שזה רחוב סומסום. וממש הייתי עצוב ובכיתי וישבתי על המדרכה ולא ידעתי לאן ללכת. ובאה אשה  שמנה אחת ושאלה למה אני בוכה ככה וסיפרתי לה שאני מחפש את רחוב סומסום. והיא אמרה שהכל שטויות ואני לא אמצא את זה בחיים ושיש את זה רק בטלויזיה. ואז בכיתי נורא נורא ואמרתי שזה לא נכון כי ראיתי בטלויזיה שלט של רחוב כזה.

ואז היא ריחמה עליי ושאלה איפה אני גר ואמרתי לה שאני גר בראשון והיא ריחמה עליי והזמינה מונית ושילמה לנהג כסף כדי שיקח אותי הבייתה..

חזרתי לפני שהיה חושך גדול ואבא ואמא מאוד דאגו לי ושאלו את כל החברים והשכנים לאן הלכתי. ואמרתי להם לאן  והם חשבו ואמרו בסוף שאני ישלח מכתב לתוכנית של רחוב סומסום והנה אני שולח ואני רוצה שתזמינו אותי אל הרחוב שלכם ואז אני יראה באמת איפה הוא נמצא סוף סוף ואני יוכל להכיר את קיפי ומוישה אופניק וכל הבובות הנחמדות ואקנה אוויר בשקל...

תודה

שימי