הסיפור הזה הוא המשך של הסיפורים קודמים.
סיפור 1:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=26989
סיפור 2:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=27504
אך אפשר לקרוא אות הסיפור גם באופן בלתי תלוי, רק אולי מפסידים חלק מהפואנטות.
אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. באחד הינו רבים עד רפיון העצבים ובשני מתפייסים בתענוג אלוהי. הייתי רוצה שלא כך יהיה, שאהבתנו תהיה ככל האהבות, מבלי שדלק האהבה שלנו יהיה ריב עצום המפרק בי איבר אחר איבר, אבל כך היה וזו הייתה עובדה.
תראו, התחלתי לדבר כמו המוסכניק הזה. "דלק האהבה..". אלוהים אדירים, נדבקה בי צורת המחשבה שלו. אני נזכר בו וכל הגוף שלי מתחיל לרעוד. בשלושה חודשים רוקן לי את חשבון הבנק. הותיר אותי בפנים בוהות ומשתוממות מול פקיד הבנק, המנסה להבין איך הוצאתי עשרים אלף שקל על ג'אסטי מצ'וקמקת, מכונית שאם מצאת פראייר שקשרת את עיניו בסרט אולי היית יכול לשלשל לכיסך אלפיים זוזים. על כל גיהוק שהטרנטה הזאת היתה עושה הוא היה תופס את הראש בשתי ידיו המגורזות ומכריז, אני לא יכול לתת לך לחזור אל הכביש עם דבר כזה! ככה החלפתי חגורות, פחמים, ציריה, תושבת אחורית, תושבת קדמית, צילינדרים, בוכנות, פלאגים, שמן מנוע, שמן גיר, ואולי דחף לי גם שמן דגים למנוע, מי יודע. כשיצאתי את הבנק, מפלס בפנים מושפלות את דרכי בין האנשים שעמדו שם בתור, גמלה בי ההחלטה: האיש הזה הולך לשלם על זה ביוקר, אני עוד אתנקם בו יום אחד.
הנקמה הגיעה מוקדם מהצפוי, כבר בבוקר שלמחרת, הרכב סירב להתניע. אינני זוכר אם זו הייתה רינה או דנה או מיכל איתה התעוררתי במיטתי, אבל אני זוכר שהיא מהרה מאוד להגיע אל האוניברסיטה. נאלצנו להתניע בעזרת רכב של שכן ולקרטע אל המוסך אט אט. כשהסתבר לה שהרכב יצטרך להתעכב לזמן מה במוסך יצאה בכעס והלכה. הדבר לא הפריע לי כלל. הימים היו ימי חסד. הן באו והלכו ללא הרף. יפות, חכמות ,חושניות. דנה, גליה, מיכל, רווית, הייתי מתבלבל בשמותיהן. לא חיפשתי אהבה, טוב היה לי כך. אדון לזמני ולא מחויב לאיש. אמא שלי אומרת תמיד שקראה לי בשמי, אור, כי הקרנתי אור סביבי כבר מיום לידתי. אולי משום כך נשים נמשכו אלי כדבורים המוצאות פרח ריחני. חיי הלילה היו מתוקים וסוערים ומה עוד יכולתי לבקש. רק נקמה, זה כל מה שביקשתי לעצמי.
המוסכניק שידיו היו אי שם בתוך נבכי המנוע פתאום הציע להזמין אותי לארוחה באיזו מסעדת פועלים קרובה. כסף בחשבון כבר לא היה וזמן ממילא היה לי בשפע אז חשבתי שזו בהחלט הזדמנות טובה לאכול ארוחה חמה. המסעדה הדיפה ריח תבלון חריף וחשבתי שאולי ערבבו שם משהו לא חוקי כי המוסכניק הזה צחוקו החל מתגלגל, צחוק סוסים שכזה, בלי שיכול היה לבלום את העגלה המתגלגלת. בתוך צחוקו גם התגלגל סיפור היכרותו עם אשתו, זו שליבו מחסיר פעימה בכל פעם שהוא רואה אותה. אותו זמן התבהר לי שאם נקמה אמיתית אני רוצה להשיג אז עלי לשים יד על אשתו, על מושא אהבתו. אך כדי שהנקמה תהיה מושלמת היה עלי לגלות תחילה על אהבותיה וחשקיה של אותה אישה, האישה המושלמת של חייו. ואז כמו משמיים נפלה עלי הצעה ונראה היה שאלוהים חושק כמוני בנקמה. הוא, הקורבן, המוסכניק שעשק אותי, הוא ולא אחר יגלה לי את סודות האהבה. יספר לי מה המאכלים האהובים עליה, אלו ספרים היא קוראת, וכמובן כל אותם דברים שאשתו אוהבת ונהנית בחדר המיטות. הכל הוא יספר לי, ולמה? כדי ללמד אותי איך למצוא אישה, כיוון שהוא דואג לבדידותי. פרצתי בצחוק גדול. הוא ילמד את האיש שנשים חושניות ומרתקות כרוכות סביבו ומבקשות את קרבתו מבוקר עד ערב, הוא ילמד אותי איך להשיג אישה, כשאני צריך רק להושיט יד ולקטוף מפרי עץ החיים הטובים?!
באותו רגע ידעתי שהנקמה שלי יצאה לדרך. לאחר שלושה שבועות ששהיתי במחיצתו בהן שמעתי עשרות אגדות וסיפורי אלף לילה ולילה על בוכנות שמנים ושאר דלקים המציתים את אש האהבה, הרגשתי שאני מוכן למשימה. כבר ידעתי על האישה הזאת הכל ויכולתי לכתוב את הספר, זן ואומנות האישה והאופנוע, כפי שראה אותו המוסכניק האוהב. את פגישתנו הראשונה תכננתי בקפידה. עקבתי אחריה ימים רבים וידעתי בכל שעה משעות היום מה היא עושה. מתי תצחצח שיניים, מתי תשתה את הקפה של הבוקר, הכרתי את מסלול ההליכה שלה עם הילד בו צעדו בבוקר אל הגן, מה היא שעת איסוף הילד הבכור מבית הספר, הכל ידעתי. הפגישה נערכה ליד פחי האשפה בבניין בו הם גרו. בניין יוקרתי שאחת מדירות הפאר בו נקנתה מכספי הג'אסטי שלי ושל אחרים שנוצלו כמותי. אני התחזיתי לאחד מדיירי הבניין והמתנתי לה בחדר האשפה בשעה הרגילה בה נהגה לרדת עם השקית. עמדתי דקה או שתיים עד שירדה כשבידי שקית אשפה שהבאתי איתי מדירת הסטודנטים העלובה בה התגוררתי. היא הגיעה יחפה, טרנינג שחוק שמוט על גופה הדק. בפעם הראשונה הבטתי בעיניה, זה היה שונה מכל סיפור שסיפר לי המוסכניק אליה. הבעה של עצב השתקפה מבעד לעיניה הגדולות והשחורות. "החיים בזבל" התבדחתי. אבל היא לא הבחינה בהומור שבדבר. בדיוק כמו שאמר לי המוסכניק. אל תנסה להצחיק אותה, זה חסר כל סיכוי. נכנסנו למעלית יחד והיא לחצה על לחצן קומה חמש. לחצתי על השש בתקווה שנס יקרה והיא תזמין אותי לקפה. המעלית החלה לנוע, עיניה היו נעוצות ברצפת המעלית. ברגע של ייאוש שברתי את הדממה ושאלתי אם תוכל להשאיל לי מעט סוכר. נראה היה ששאלתי שימחה אותה. היא מיהרה לפתוח את הדלת ובקשה שאחכה עד שתתלבש. סקרתי את הספרים הרבים שהיו סדורים כחיילים על המדפים ונדמה היה לי שיכולתי להבחין בין הספרים שרכשה בעצמה לבין האחרים. שלפתי את הספר רודף העפיפונים והקראתי ממנו שורה או שתים כשחזרה. לאחר שעה מצאנו את עצמנו מעורבים זה בחיי זו באופן שאי אפשר היה להפריד עוד. אני חסן העני והיא אמיר בן האצולה. רגשות של אהבה פנימית עמוקה מהולה בקנאה עד לידי שנאה הותהוו כבר באותה פגישה קצרה והיו למוטיב חוזר ביחסינו. אפשר לומר שעד אז מעולם לא אהבתי אישה, רק שלא ידעתי זאת. זו הייתה אהבה אכזרית. אהבה של סבל ועונג בלתי מתפשרים. היו ימים שבהם התהלכתי ברחוב כתרנגול מתוח חזה והיו ימים בהם היתה מורטת את נוצותיי ומשפדת בי סכינים. ואני ידעתי שרק אחרי יום שליפת הסכינים, יבוא היום של האושר העצום. לכן אני אומר, אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. באחד היינו רבים עד רפיון העצבים ובשני מתפייסים בתענוג אלוהי.
