מונולוג הרוח

הרוח רוחשת בעלים,

בעשבים.

לוחשת להם-

גדלו,

פרחו,

צמחו לגובה ולתפארת.

ואני על יד,

רואה את מונולוג הרוח,

ולא שומעת דבר.

שום דבר לא נלחש אלי,

מלבד לחישות ייאוש.

קמלי ילדה,

קמלי,

הורידי קומתך,

השירי עלייך.

לכי ילדה,

לכי.

מונולוג הרוח לעלים,

לדשא,

לפירות העצים.

שומעת,

ואלי לא נלחש דבר.

רק השמש מתחבאת שם מאחורי הענן,

ומורה לי הדרך,

הדרך הרחק-

אל כיון הסוף.

רחוק ממונולוג הרוח.

(כ"ד שבט תשס"ו)