מוח ימין - דרך האמן לג'וליה קמרון

יש בנו ילד נצחי ששואף לפרוץ את גבולות הביקורת וההגיון ולחזור אל חיינו. טכניקה של ציור וכתיבה ביד הלא דומיננטית מאפשרת מפגש מפרה ומרפא עם הדמות הילדות והיצירתית שחיה בתוכנו.

   ילדים הם תמיד יצירתיים. האכסיומה הזו מתייחסת לילדים בכל דת, לאום ומצב סוציו-אקונומי. הם מבטאים באופן ספונטני כל מה שעולה מתוכם, בזמן אמת, מבלי לחשוב איך הם יראו ומה יחשבו עליהם. האש הפנימית שלהם בוערת במלוא עוצמתה והם מונעים על ידי סקרנות הגילוי, וללא פחד ומחסומים חשיבתיים.

   עם הזמן אותם ילדים מתחילים ללמוד את כללי המותר והאסור, ולהכיר יותר את עולם ה"צריך". הלימוד הזה חיוני. זו היכולת לעצור ולחשוב, לתכנן ולהפעיל גם את ההגיון בכדי להיות יכולים להגן על עצמנו מפני העולם שבחוץ.

   הילד החשוף שהיה שם, הולך ונעטף בשכבות הגנה כך שיהיה פחות חשוף ופגיע. מעטפות ההגנות של ההגיון והחשיבה מתעבות בהדרגה, והופכות לעיתים לחומות עבות. הדגש הוא שאנחנו לעולם לא מאבדים את אותו ילד, הוא ממשיך לחיות בנו. ביטויים שהפכו למטבע לשון כמו "אני מחפשת/ת את עצמי" או "אני בדרך" ממחישים חיפוש חיצוני למשהו שתמיד היה בתוכנו ולעולם יהיה. כשמוקד החיפוש מופנה פנימה, לילד שחי ומתרגש בתוך כל אחד מאתנו, נוצרת מעין הזמנה לאותה דמות יצירתית ואותנטית, לצאת ממקום מחבואה ולחבור לאני הבוגר והשקול לצורך שיתוף פעולה פורה.

   אותו עצמי רגשי מגיח בחיי היום יום הבוגרים שלנו, ומבשר לנו על רצונו לצאת לחופשי ולהיות בנוכחות פעילה. בכל פעם שאנחנו מבטאים את רגשותינו בדיוק כמו שהם, ללא מסיכות ומשחקים, זה הילד הפנימי שאפשרנו לו ביטוי חופשי. בכל פעם שאנחנו יוצרים באופן ספונטני מתוך האש הפנימית, נתנו ביטוי לאותו ילד להביא את עצמו, ללא ביקורת ושיפוט.

   יחד עם זאת, לעיתים אנחנו בולמים את אותם איתותים רגשיים שעולים מתוכנו מתוך שיקולי הגיון ויוקרה. כשמשהו מעציב אותנו ועולות דמעות שאנחנו חונקים, כי אנשים בוגרים לא בוכים, ובטח שלא ליד אחרים, דיכאנו רגש ספונטני ומשחרר שרצה להתבטא. בכל פעם שקורה לנו דבר נפלא ומתחשק לנו לקפץ על כל המדרגות ולבשר לאדם הראשון שנפגוש, אבל אנחנו בולמים, בכדי שלא להראות מטופשים או בלתי מכובדים, דיכאנו שוב את ביטוי הילד שבנו. 

    בלימה מתמשכת לאורך זמן מתוך הרגלים, קיבעונות