איינג'ל.
"אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד!" התוודה מייקל בפני חברו הטוב דיימון. "אני חייב לתקן את הטעות הזאת! ואם יש מישהו שיכול לעזור לי, זה אתה!" הוא הרים את עיניו בתחינה אל חברו, שפעם היה זה הוא, שנעזר במייקל והיה חייב לו את חייו.
"אז באת לפרוע את החוב?" דיימון נשמע ציני במקצת, כשנשף ענן מעושן מפיו.
"ממש לא!" מייקל מצא עצמו נעלב, למרות שקיווה בסתר ליבו, שדיימון יעזור לו מבלי להניד עפעף. אחרי הכל, הוא באמת חב לו את חייו. "אנחנו חברים, דיימון. קיוויתי שבשם החברות שלנו תעזור לי, אבל אני מבין שאולי היתה זו טעות לבוא..." הוא התרומם מכסאו, מצטער שבחר באפשרות הזו.
"סליחה. שב. לא התכוונתי להעליב אותך. אני באמת חייב לך." דיימון הושיט יד ועצר בעד מייקל מלממש את עזיבתו. קולו היה אמנם יבש ולא נשמעה בו כל התנצלות, אך מייקל קיבל את ההתנצלות המאולצת. כאילו שהיתה לו ברירה?
"אז איך אני יכול לעזור לך?" עיניו של דיימון הצטמצמו, כשבחן את חברו במבט חשדן. שנים רבות עברו מאז התראו. מאז אותו לילה, בו מצא את איינג'ל אהובתו, חבוקה בזרועותיו של מייקל.
"אני צריך שתחזיר אותי אחורה בזמן, במכונה שלך. משהו קרה ואני חייב לחזור ולתקן את זה!" מייקל העיז וביקש לבסוף את בקשתו, על אף שידע, שהמסע בזמן היה יקר ותקציבו הדל, לא ממש איפשר לו לקנות לעצמו כרטיס אל העבר או העתיד, אך מה שהיה מוטל על הכף, היה שווה את המחיר המופקע, שהיה דורש דיימון עבור הנסיעות המטורפות במכונה שלו. מלבד זאת, מייקל קיווה, שאת החוב של דיימון, יפדה תמורת התשלום. חייו של דיימון - תמורת נסיעה חינם אל העבר.
"אתה מודע לסיכונים הכרוכים במסעות בזמן?" דיימון בחן את מייקל, שנראה מהוסס ורועד. "אתה בטוח במה שאתה מבקש? שקלת היטב את כל הדברים? ואת התוצאות הקשות, במידה ויהיו שיבושים? מה יקרה אם לא תוכל לחזור? מה יהיה על איינג'ל? אתה מוכן להסתכן בכך שלא תראה אותה יותר?" הוא היה חייב לוודא, לראות שמייקל מוכן לשלם את מלוא המחיר.
"אבל היא הסיבה שבגללה אני חייב לחזור! אתה מבין? משהו קרה! היא... היא רוצה לעזוב אותי..." מייקל השפיל מבטו ומילותיו נלחשו. "אני לא יודע איך, אבל מישהו כנראה סיפר לה על אותו לילה, בו הצלתי את חייך..." הוא הרים את עיניו בחזרה, פוגש את מבטו הקר של דיימון, שרק שתק והביט בחזרה.
"כן..." דיימון התנער מהרהוריו. "מי היה יכול לספר לה? מי עוד היה במקום מלבדנו?" הוא הערים מוקש על חברו, יודע בדיוק כמו מייקל, שלא במקרה עמדו חייו בסכנה באותו לילה ולא במקרה, היה זה מייקל שהציל אותו. מייקל הגיבור. שזכה בכל התהילה ואיינג'ל המתוקה נפלה שדודה בקסמיו של הגיבור המושיע.
"אני לא יודע," מייקל ענה מהוסס, במבטו השתקף חוסר אמון מוחלט, אך הוא לא העיז להעלות את חשדותיו בפני דיימון. הוא עוד עלול לסרב לבקשתו. "אבל בגלל זה אני חייב לחזור בזמן ולגלות את האמת. אם היה שם עוד מישהו מלבדנו. אני לא יכול לאבד אותה. היא כל עולמי..." קולו של מייקל רעד לפתע ודיימון תהה אם היה זה כאב או שמא הפחד, שהרעיד את קולו.
"ברור. ברור." דיימון מיהר להרגיע את חברו. לא יכל לסבול את הרגשנות המזוייפת של חברו. "אין בעיה. אתה יכול להשתמש במכונה. אפילו לא אגבה ממך תשלום. הא? מה אתה אומר? אוקי? העיקר שתוכל לנקות את עצמך מאשמה - אה, זאת אומרת, שתוכל לסדר את העניינים עם איינג'ל ואני ואתה נהיה שווים והחוב בינינו יסגר רשמית. סגור?" הוא התרומם מכסאו והושיט את ידו אל מייקל ללחיצה.
מייקל התרומם חרישי, קצת מופתע מההסכמה המהירה לבקשתו ולא יכל שלא לחוש היסוס וספקות בליבו, אך אהבתה של איינג'ל, היתה הדבר היקר לו ביותר ולאבד אותה, יהיה כמו לאבד את חייו שלו.
"סגור!" הוא הושיט את ידו ולחץ את ידו הקרה של דיימון. לרגע אחד קצר הביטו זה בעיניי זה, בוחנים איש את רעהו ואז הידק דיימון את הלחיצה, עד שהכאיב קלות לחברו ועל פניו עלה חיוך שובב, מלא ברמיזות.
"אז בוא נעשה את זה!!" הוא קרץ לחברו, שחרר את הידיים הלחוצות וטפח למייקל על זרועו. נסיעה בזמן ריגשה אותו תמיד, גם אם זה היה עלול להסתיים באסון. מייקל הביט עוד רגע אחד המום, בדיימון המשועשע ואחר חייך בחזרה, מצטרף למשחק השקרים, אותו טווה בעצמו.
"מוכן?" דיימון עבר וסקר את כל המכשירים והמכוונים של מכונת הזמן שלו. בודק שוב ושוב את רצועות הבטחון, את כסא המפלט ואת מד הזמן והשעונים, שהיו מכוונים על התאריך המוכר ההוא, על אותו לילה ארור ומקולל. "הזדמנות אחרונה להתחרט!" הוא הזכיר למייקל, שעדיין יש לו אפשרות לחזור בו ולא לקחת את הסיכון הגדול, שאולי לא יחזור ולנצח ישאר תקוע בין מימדי הזמן.
"אני מוכן! אני חייב לעשות את זה!" הוא הוריד את מגן הקסדה השקוף על פניו והביט קדימה. דיימון הביט בכיסוי השקוף, ששיקף אליו בחזרה את פניו שלו והתאפק מלחייך. "אתה יכול לשגר אותי. אני מוכן!" מייקל שב וחזר על הצהרתו, תופס במוט ההיגוי של המכונה והמשיך להביט קדימה, אל נקודה בלתי נראית לפניו.
"ברור לך, שאם אתה לא חוזר, אני לוקח לך את איינג'ל?" דיימון שאל משועשע ומייקל הפנה את מבטו המום ומבוהל, אך בטרם עלה בידו להגיב, סגר דיימון את החופה השקופה של מכונת הזמן והדליק את הטורבינות. "סתם!! אני צוחק!" הוא קרץ והתלוצץ בעודו לוחץ על המתגים, מעורר לחיים את המכונה המשומנת. "שיהיה לך בהצלחה!" הוא הצדיע לחברו, שעדיין ישב המום בתוך קופסת הזמן, שהחלה משקשקת ורועדת ובבת אחת החל התא הקטן הפנימי להסתובב על צירו, מאיץ את מהירותו מסיבוב לסיבוב, עד שבתוך שלוש דקות לערך כבר הגיע למהירות מטורפת של מאה אלף סיבובים לדקה!! דמותו של מייקל הפכה למולקולות ופרודות אטומיות שנעו בתוך המרחב הקטן של תא הנוסעים, מתערבלות עם תנועת הסיבובים המואצת, עד שהודיעה נורית הבקרה על המהירות המירבית ודיימון לחץ על כפתור השיגור.
התא הקטן התכווצץ אל תוכו, שואב את כל האטומים שבתוכו אל חלל אחר של מימד וזמן, מיירט את מייקל אל הזמן והמקום, אותם בחר לעצמו - ובבת אחת פלט את הכל ועצר בדממה.
הטורבינות האטו בשקט ממרוצתן ודיימון לא ידע אם לצחוק או לבכות.
אחרי כל השנים הללו, הנה מתגשמת משאלתו. כל מה שהיה צריך לעשות, זה לבנות מכונת זמן ולחכות בסבלנות, עד שמייקל יבוא אליו ויעשה את הטעות שלו בעצמו. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.
הוא שרק לעצמו כשכיוונן את מכונת הזמן מחדש, מקליד את אותו התאריך שוב, מזין פעם נוספת את אותם הנתונים אל המחשב, בהפרש קל של רבע שעה מוקדם יותר מחברו. הפעיל שוב את הטורבינה וסגר מעליו את החופה השקופה של מכונת הזמן שלו ולחץ על כפתור השיגור.
"אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד!" מייקל שחזר את הדברים בראשו, כשעשה את דרכו אל ביתה של איינג'ל, עשר שנים אחורה בזמן. "אם הייתי יכול, הייתי נותן לדיימון הזה להרקב ולמות. כל הטרחה הזאת של להציל אותו, רק בשביל לזכות בליבה של איינג'ל - אבל היא שווה את זה. לעולם לא אתן למלאך כמוה להיות עם חלאה שכמותו. על גופתי המתה!" חשב לעצמו, בעודו מקיף את מרפסת העץ הנאה, מוקפת בשיחי ורדים, שהפיצו את ריחם המבושם אל אוויר הקיץ החמים.
ידו עמדה לנקוש על דלת הרשת, כשקול רך שעלה מתוך הבית, לכד את תשומת ליבו. בדריכות הקשיב לקולה המיואש של איינג'ל, שללא ספק בכתה בגלל דבר מה.
"ששש... די אהובה. את יודעת שלא יכולנו לעשות דבר..." קול מוכר עד אימה, נשמע לפתע גם כן מתוך הבית וצמרמורת קרה הזדחלה בגבו של מייקל. נשימותיו כבדו והוא הציץ בלאט דרך החלון הקטן שהיה צמוד לדלת הכניסה.
"בואי אלי," דיימון אסף את איינג'ל אל זרועותיו, מוחה בעדינות את דמעותיה, נושק ברכות את לחייה ושפתיה, מניח את ראשה על כתפו ומחבק. מנחם אותה בלחישות בעודו מלטף את שערה הארוך הזהוב ועיניו נעוצות מעבר לראשה, נעוצות בחלון שם עמד לו מייקל, וסכין נעוצה בליבו.
"אני באמת מצטער, איינג'ל המתוקה. מייקל כבר לא יחזור אלינו יותר..."
מולקולות ופרודות אטומיות, הסתחררו במערבולת קטנה על מרפסת העץ הקיצית, מתעופפות לכל עבר, נאבדות אי שם במרחבי החלל, המרחב והזמן...
