חיוך מפלסטיק ועיניי זכוכית.
"האמת, שאני פחות נמצאת במערכת הבסיסית הזאת..." מלמלתי בעיניים מושפלות שואלת את עצמי בלב, איך הגעתי לראיון הזה בכלל? "אני מרגישה שאני מאבדת אותו, או אולי אני בכלל מאבדת את עצמי..." המשכתי למלמל בפיזור, מתחמקת ממבטיה המאשימים של נאווה, אותה אישה מסתורית, שפרסמה את המודעה שהבטיחה לשנות את חיי.
"רותי?? הלו?? לאן את נעלמת??" נאווה הקישה באצבעותיה אל מול פניי הבוהים, ציפורניה האדומות מדם, העשויות בקפידה, הבהבו מול עיניי כמו עשרה רמזורים אדומים, עשרה תמרורי עצור ואין כניסה, שביקשו ממני להקשיב להם ולא לעשות את הטעות הגדולה של חיי. הרמתי את מבטי בחזרה, פוגשת את עיניה הממולחות של נאווה, שידעה כבר לפניי, שהצליחה ללכוד עוד קורבן תמים ברשתה.
"תקשיבי לי מתוקה, את זקוקה ליותר תשומת לב גברית." היא המתיקה את קולה, מתמחה בלחיצה על הכפתורים הנכונים של כל אישה שישבה מולה. "זה בדיוק מה שלומדים בקורס - איך להשיג את זה!! מאות נשים כבר הצליחו..." היא נשמעה נלהבת, קולה הופך ממתוק לגבוה ודקיק, מקפץ כמו סוכריות קופצות על הלשון, מקרקר בעליצות, כאילו שהקורס הזה הוא הדבר הכי נפלא בעולם.
"שמעת על גלולת ההרזיה שיצאה בשיקאגו? משהו משהו..." היא משנה לפתע את הנושא, קולה הופך ענייני כמו החליפה המעומלנת שלבשה. "את יודעת איך זה גברים. רוצים אותנו שלדים. אין ברירה, אנחנו צריכות לשחק את המשחק. אבל בזכות הקורס הזה, לא תצטרכי שום גלולת הרזיה. יש לנו שיטות משלנו - לא שאת צריכה דיאטה, יש לך גוף נהדר ומבנה מצויין..." היא מחמיאה לי בחנפנות, כמו הייתי פרוסת חלה טרייה והיא הסכין שמורחת את הדבש על פניי, מסממת את חושיי במתיקות דבשה ואני אינני מבחינה בעוקצה.
עד כדי כך הייתי אומללה? עד כדי כך הורדתי מערכי, עד שמצאתי את עצמי עונה לאותה מודעה, בדיוק מהסוג עליו הכרזתי, שלעולם לא אתפתה לענות? אבל המצב היה דחוק והייתי חייבת למצוא עבודה ומבטיו של אייל כבר החלו להכביד. האשמה בעיניו על שאינני עושה דבר ולא טורחת לעזור בפרנסה של שנינו, התחילה להרחיק אותו ממני. הלחץ הסמוי גבר. השתיקות התרבו והעיקו על הביחד הקטן והשברירי שלנו. בסך הכל גרים ביחד חמישה חודשים ואני כבר מזייפת. הסקס הלך ונהיה פושר, התכיפות במגע הלכה ופחתה ואני נראיתי בהתאם - מוזנחת, מרושלת, לא מטופחת, לא דואגת לעצמי, שוקעת...
"תראי את המודעה הזאת!" אייל מצא אותה בעיתון מקומי כלשהו, נחבאת בין עשרות מודעות אחרות. "למה שלא תצלצלי? אולי שינוי באמת יעשה לך טוב? תתחילי כמו חדשה, תלכי עם ראש זקוף לראיונות עבודה, במקום להראות כמו שק תפוחי אדמה, לבושת סחבות ופנים נפולות. לכי תעשי שינוי תדמית, תתפנקי לך קצת ותחזרי אלי מחודשת, כי אני באמת לא מבין לאן את שוקעת. זה לא עוזר לנו ולא אוכל להחזיק את שנינו לאורך זמן על הגב שלי לבד..." הוא המשיך וטחן את הניגון המוכר שלו ואני כבר אחזתי במכשיר הטלפון, מחייגת בתנועה מכאנית את המספר, שואלת שאלות מתכתיות את האישה שענתה בצידו השני של הקו והציגה עצמה כנאווה. כמו מתוך חלום אני שומעת את עצמי קובעת איתה פגישה, ואייל לידי דוחף ומעודד, מרוצה משיתוף הפעולה שלי, סוף-סוף. ואני, מפוחדת מדי מכדי לאבד אותו בשלב פאטתי זה של חיי, מילאתי אחר רצונו. העיקר לרצותו ולהחזיר את קרבתו אלי. סגרתי את הטלפון וכמו הוזה נתתי לו להוביל אותי לחדר השינה, שם דאג להראות לי, עד כמה היה מרוצה מבחירתי. מלמעלה, צפיתי בו גוהר מעלי, מענג אותי ומתענג עלי בעצמו, אינו חש בניתוק שלי, בריחוף אל מחוץ לגוף ואני השתוממתי על עצמי, שלמרות היציאה מהגוף - גופי פעל ועגב ועשה את שלו, נענה למעשה ההזדווגות.
"הצרכים שלו לא פחות חשובים משלך. תני לגבר מה שהוא רוצה." קולה של נאווה מחזיר אותי למשרד הקטן והמהודר שלה. הקירות היו מלאים בתמונות נוצצות של כוכבות הוליוודיות מהשורה הראשונה ובעוד עשרות תמונות של נשים צעירות יפהפיות, שכולן, ללא יוצא מהכלל, לפי דבריה של נאווה, עברו את הקורס המיוחד.
התבוננתי בהן, מעמיקה לחדור בעיניי את החיוכים הפלסטיים. משהו שם היה מתוח מדי, מחוייך מדי. העיניים לא חייכו, המבטים היו זגוגיים. מבטי זכוכית. חיוך מפלסטיק ועיניי זכוכית.
"הן נראות כמו בובות ברבי." פלטתי לפני שעצרתי לחשוב מה אני אומרת.
"את חושבת שאת אישה מושכת? איך שאת נראית כרגע, אף גבר לא יסתכל עליך. גם הבחור שלך כבר בטח מתלונן ואם אני מנחשת נכון, הוא זה שדחף אותך לבוא, לא ככה מותק?" קולה מסגיר לשנייה את המקום שאולי הגיעה ממנו ואת כישורי ההשרדות שהיתה צריכה לפתח, כדי לצאת מתחתיות המצוקה בהן גדלה. לראשונה מתחילת השיחה, התבוננתי בה. סוקרת את פניה המושלמות, שיד המנתח עבדה עליהן שעות ארוכות והוציאה מתחת לאיזמל תוצאה מוצלחת ביותר. הכל היה במקום. סימטרי, מושלם - פלסטי. אמנם אפשר היה לראות שאיננה צעירה, אך נשים רבות בגילה, היו נותנות את חייהן כדי להראות כך. לא אני.
אני תמיד הסתפקתי ביופי הטבעי שלי. תמיד הטפתי לחברותיי על כך, מייעצת להן להפחית את השימוש בכל תכשירי הקוסמטיקה, להפסיק להשתעבד לתעשיית האופנה והאנורקסיה. גיזרתי היתה נשית. חזה לא גדול, אך עגול ויציב, שער חום וגלי, גלש על כתפיי וזהרורים אדמדמים התרוצצו בו, כששיחקה בו השמש. עיניי היו גדולות וחומות, עטורות ריסים ארוכים מתנפנפים. רגליים דקות - הכל במקום, כפי שברא אותי הטבע. עור חלק בגון אפרסק. מעולם לא חסרו מבטים וחיזורים. רק אייל, היה הראשון שלא היה מרוצה. לא מרוצה משקיעתי ומהזנחתי הפושעת.
נאווה התרוממה וקמה מכסאה, מקיפה את השולחן שעמד בינינו ובאה ועמדה לפני.
"אולי נעשה שינוי תדמית." היא בוחנת את פניי, אוחזת את סנטרי, מזיזה את פניי מצד אל צד, סוקרת את צדודיתי, בוחנת את עורי ואת שערי כמו הייתי פרי או ירק בדוכני השוק והיא בוררת לה את הטוב ביותר. "תרשמי לקורס, מותק. אני מבטיחה לך שלא תצטערי. אחרי שתצאי מכאן, הבחור שלך לא יוריד ממך את העיניים והידיים שלו! הוא יכרע ברך לפניך, עוד לפני שתספיקי להניח את תיק הצד שלך..." היא לחצה על הכפתור הרגיש ביותר - יחסיי האומללים עם אייל. "נעשה לך קצת בלונד בשיער. גברים מתים על זה. את יודעת שבחורים מעדיפים בלונדיניות?" היא יותר קבעה מששאלה, שוחקת את האימרה העתיקה, שמפיה נשמעה כמו הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות. שאילולא הומצאו האמוניה והחמצן הפעיל, לאן היתה מתפתחת הציביליזציה? פרצתי בצחוק.
"את באמת חושבת, שלחמצן לי את השיער, זה מה שישנה לי את החיים?" ניערתי את ראשי, מחלצת את סנטרי ושערי מידיה, נותנת בה מבט בוער. מתקוממת על הגישה המיושנת שלה. "באיזה עידן את חיה, נאווה? לא שמעת על פמיניזם? אני לא אשתעבד לתעשיית היופי, רק בשביל שהגבר שלי יהיה מרוצה!!" הצהרתי בכעס.
"לא?" נאווה הרימה את גבותיה המשורטטות, העור שנמתח סביב עיניה, כמעט מתפקע מעוצמת המתיחה. "אז מה את עושה כאן, רותי? למה באת אלי? למה טרחת והגעת עד לפה, אם לא כדי לרצות את אהובך??" מבטה ננעץ בשלי, מוכיחה אותי על דבריי.
פי נפתח למענה, אך נשאר פעור ללא מילה, שיצאה את בדל שפתיי. היא צדקה. אבל איך? לכל הרוחות, איך הגעתי לזה? קרסתי בחזרה לתוך הכסא המרופד, או שרק קרסתי לתוך עצמי, לא ידעתי אם עמדתי או ישבתי. משהו התנפץ ונשבר בתוכי. היא הצליחה לראות דרכי, דרך המסכה הכי טבעית ושקופה שלי. ראתה את הגבר שעמד מאחורי והצליח להוציא ממני את האישה הקטנה והמכווצת. זו שקיימת רק כשהוא רואה אותה. ומה הוא רואה לפניו? שק תפוחי אדמה...
אפילו לא שמתי לב שדמעות זלגו על לחיי. נאווה התקרבה שוב וליטפה את פניי הרטובות, מוחה את הנתיבים הלחים, שלא הותירו שום סימן, על פניי הנקיות מאיפור. היא רכנה לפניי, על פניה מבט אימהי דואג ומלא חמלה, או שמא היו אלה רחמים, תהיתי ביני לבין עצמי, כשליטפה ברֹך את שערי וקולה הפך עדין ורך, לוחשת לי את הבטחותיה הקסומות, מוסיפה לדבש גם חמאה רכה, ממיסה את השאריות האחרונות של התנגדותי.
"הטיפולים אורכים שעתיים כל פעם," היא מסבירה לי לאט , בקולה המהפנט, "ומחזיקים למשך כמה חודשים. תלוי במקרה..." היא מחייכת אלי, כאומרת לי שאני 'מקרה' שצריך לטפל בו היטב. "זה לא כואב, אל תדאגי מאמיל'ה." היא ממהרת להרגיע, כשמבט מפוחד עולה בעיניי, בעת שראשי מנסה לתאר לעצמו, מה קורה באותם 'טיפולים'.
"וכמה יעלה לי הקורס?" אני שואלת מהוססת.
"10,000 דולר, מתוקה שלי - אבל שווה כל גרוש!" היא נוקבת במחיר האסטרונומי.
"מאיפה אביא לך סכום כזה? אין לי סכומים כאלה. אני מובטלת כרגע ולאייל בטח לא יהיה להלוות לי. ומהוריי לא אוכל לבקש עזרה, בקושי יש להם לעצמם..." ההזדמנות נראתה כחומקת לה ממני והקלה מוזרה הורגשה. "את חייבת לסדר לי איזו הנחה!" אני מתחננת אליה וההקלה שלי מתבוננת בי מהצד ומנענעת בראשה בעצב.
"הנחה? לא חמודה. המחיר בכל מקרה מגוחך!" נאווה מתרחקת וחוזרת לעמדת אשת המכירות המשופשת שלה. "אני אסדר תשלומים נוחים, שתוכלי לפרוש לכל החיים. הקורס הזה הוא מתנה לחיים ולכן תוכלי לשלם עליו לשארית ימי חייך!" חיוכה הפלסטי זהר אלי. ההקלה שלי נפנפה בידיה, מנסה לאותת לי נואשות, שלא אבלע את הפיתיון, שאראה את הזיוף שבהבטחה, את הזיוף שבחיוכה. מאוחר מדי. אני כבר שבויה בעיניי הזכוכית שלה. "את תהיי מושלמת וזה שווה את המחיר!" היא מושיטה את ידה לעברי ואני כמהופנטת, אוחזת בידה וצועדת אחריה, לכיוון הדלת שהובילה אל עתידי הזוהר.
"את מתרגשת? אני מבינה אותך." נאווה מתרגשת בעצמה, כשהיא מכניסה אותי לתוך אולם גדול וחשוך במקצת. "מתי עשית משהו עבור עצמך בשנה האחרונה?" היא קורנת מאושר ועוטפת את כתפי בחום, כמו אימצה אותי רשמית להיות לה לבת. כשהתרגלו עיניי לתאורה הקלושה באולם, התגלה לפני מראה סוריאליסטי לחלוטין:
בחלל האולם הגדול, שאלוהים יודע מהיכן היה מקום בשבילו בתוך בניין המשרדים הקטן, בו השתכן משרדה הקטן של נאווה, אך החלל היה מלא בעשרות עמדות קטנות. בכל עמדה היה מן כסא, בעל מצבי ישיבה מתכווננים. על כל כסא ישבה או שכבה צעירה אחרת, בשלב כזה או אחר של הטיפול. אלו ששכבו, היו תחת ידיהם של מנתחים פלסטים למניהם. עיניים, חזה, אף, שפתיים. מזרקים, איזמלים, מסכות הרדמה... אלו שישבו, קיבלו טיפול בשערן, מחפיפה וסירוק ועד צבע, תספורת ותסרוקת. אחת אחרי השניה, עברתי ובהיתי המומה בשיערן, הופך בהיר יותר. הבלונד על כל גווניו חגג כאן. פיגמנטים הוזרקו ועיניים הפכו כחולות או ירוקות, שיניים צוחצחו והבהיקו בלבן בוהק ועדיין לא ראיתי הכל.
בחלקו האחרון של האולם, לשם הגיעו כל הנשים שסיימו את שלבי הטיפול הראשונים, ניצבה שורה ארוכה של כסאות, כמו במספרות, עם אותם סירי ענק, שסגרו על ראשם, כדי לתת את הטאץ' האחרון לתסרוקת - אלא שכאן, לתדהמתי ולתפלצתי, כיסויי ראש אלה, התחברו אל ראשיהן של הבנות!! אלקטרודות קטנות, חדרו את מעטה גולגלתן וכשנשמע הצפצוף, שהודיע על סיום התהליך, היו מזדקפות על מקומן, פוקחות את עיניהן ועל פניהן נמרח אותו חיוך פלסטי והמבט הזגוגי, שראיתי בכל התמונות על קירות המשרד.
"מה קורה להן?" שאלתי המומה ומבוהלת.
"אנחנו שואבים להן קצת את המח, אלא מה?!" היא חייכה אלי את חיוכה הפלסטי. "אסור שאישה תהיה חכמה יותר מהגבר שלה. את לא יודעת מתוקה, שכך הם מעדיפים אותנו? תהיי יפה ותשתקי - זה המוטו שלנו!" לא יכול להיות שהיא אמרה את זה עכשיו???? עשרות פעמוני אזעקה אדומים צלצלו בראשי. התבוננתי בנאווה, מחכה לראות איזה רמז קטן להתבדחות במבטה, אך עיניי הזכוכית שלה לא צחקו. היא התכוונה לכך במלוא הרצינות.
"אני חייבת לצאת מכאן!" התחלתי להתרחק ממנה, מחפשת את דרך היציאה מהמקום הנורא הזה. רצתי בצעד כושל לכיוון דלת האולם, שנראתה רחוקה כל-כך בקצה האולם, ממנה נכנסנו לפני דקות אחדות, לפני שהתהפכו חיי על-פיהם.
"לאן את בורחת??" קולה של נאווה נשמע בעקבותיי. " חזרי. אני רק רוצה בטובתך." היא קוראת אחרי, מנסה לשכנע אותי לחזור. "חשבתי שאת בחורה נבונה שיודעת מה דרוש בשביל להצליח.." היא לוחצת שוב על אותם כפתורים, אך אני כבר במנוסה, רצה כל עוד נפשי בי, להציל את עצמי - מעצמי...
"רותי??? הלו???" קולה של האישה שישבה למולי ברכבת, העיר אותי מחלום בלהות. "רותי? את שומעת אותי? אני אומרת לך, הקורס הזה, זה משהו! רותי? הלו??? חרא קליטה יש ברכבות האלה!" היא מסתדרת על מקומה, כשהרכבת מאיטה ונכנסת לתחנה.
חליפה מקומטת ומרושלת, לק אדום מתקלף, שפתון אדום מזעזע על שפתיה ושיערה המחומצן דהוי ושרוף כולו. אני בוהה אל תוך פניה, שבוודאי ידעו ימים טובים יותר וכעת חרצו אותם קמטים לרוב, אך עדיין אפשר היה לראות, שהיתה אישה יפה למדי בצעירותה, לפני שהצטרפה בעצמה (כנראה) לאותו קורס נורא.
"על מה את מסתכלת מותק?" היא שואלת בגסות, כשהיא מבחינה במבטיי.
"לא... לא כלום..." אני עונה נבוכה ומגומגמת. "פשוט נראית לי מוכרת..." מלמלתי בקושי.
"יכול להיות. פעם הייתי חתיכה עולמית!" היא עונה מרוצה במקצת. במבט הזכוכית שלה עובר לפתע ברק קטן. "את בחורה יפה, את יודעת מותק? אולי תרצי לשמוע על הקורס שאני מעבירה?" היא מחייכת חיוך צהבהב, שפעם בוודאי הבהיק בלבן צחור.
"אה... לא! לא תודה. באמת. אני חייבת לרוץ!! אני צריכה להחליף רכבות עכשיו!" אני קמה במהירות ממקומי ומתרחקת לכיוונו השני של הקרון, נדחקת בין הנוסעים הממהרים לצאת את הרכבת, שלוש תחנות לפני התחנה שלי! לא משנה, העיקר לברוח ממנה. לברוח מעצמי...
