הייתי משכנת את כל "קורבנות" ההתנתקות בוילה דו מפלסית, 7 חדרים עם שישה כיווני אוויר, גינה אחורית, מרפסת לים + כלב ומצמידה פתק למקרר "תודה וסליחה על עוגמת הנפש".
הייתי מקצצת במשכורות המופרכות והגיחות המשפחתיות לחו"ל על חשבון משלמי המיסים, אולי גם מורידה את הנהג ומשקיעה בחינוך. הייתי מתחזקת בתי תמחוי בשכונות מצוקה ובונה קניון בדימונה, שיספק עבודה לעיר שלמה. אה, בעצם את זה כבר עשו. הייתי מביאה שלום ותולה את יגאל עמיר. הייתי מתפטרת או לפחות יוצאת לנבצרות עד תום ההליכים. ואלוהים, איזה מפגר שר הביטחון, מה הוא מבין? אז מה אם עדיין לא עשיתי צבא, זה לא אמור להיות כל כך מסובך.
וכמה שהייתי רוצה, בהינף יד נחרצת, להורות "לשם" ואנשים אשכרה ילכו "לשם", לאחר שהגעתי לפסגה והכיתי שורשי אמונה ואני ניצבת כגזע עבה שענפיו מצלים. בלתי כריתה בעליל.
הלוואי שהיה בי משהו עמוק, מוצק וחזק והייתה לי היכולת להעניק מאיזושהי תורה נצחית משלי לרבבות תומכי הנושאים אלי עיניים, כמהים לתשובה שבלעדיה יגששו באפלה. שיגעון הגדלות הפרטי שלי. אבל תכונותיו ואיכויותיו של מנהיג אמיתי אינן נרכשות, הן מולדות ולי נותר לבחור את אותו אדם שאלך אחריו, אמסור לו בבקבוקון זכוכית את מיתרי קולי המנוילנים ואקנה לו את הזכות להשמיע קול מגרוני וארים את היד בגאווה כשישאל מי נותן לו גב. והוא צריך גב. כי בלי תמיכה הוא יכול לעמוד עד מחר על ארגז הפוך בלב שוק, עם מטאטא ביד אחת ובשנייה, זורק עגבניות על עוברי אורח תמימים שלא מקדישים ולו שבריר שנייה מתשומת ליבם בעוד הוא מפריח לאוויר דחוס תיאוריות על מדינה, שמובלת לאבדון בידי ממשלה שמפקירה דור שלם ודנה אותו לעתיד אנאלפביתי ומחלות ושארית האנושות מתקלפת יחד עם שכבת האוזן כמו קליפה של קלמנטינה ואוי ואבוי אם לא נתעורר עכשיו, כי בקרוב לא נוכל לצאת למכולת בלי לקחת בחשבון כוויות בדרגה שלישית ונמצא את עצמנו באותה הדילמה, שוב ושוב. האם המילקי באמת עד כדי כך שווה את זה.
אז מיהו מנהיג ואיפה בדיוק נחצה הגבול שבין מנהיגות בריאה, שנותנת לי קרדיט על חיי ודרכי ויחד עם זאת מניחה נרות לרגליי, לבין מנהיגות המשתלטת על הקול שמנחה מבפנים וגורמת לי לפקפק בעצמי וללכת אחר מנהיג בעיניים קשורות, לאורך צלע הר מחשש שאסטה ולו במילימטר מתבנית העקבות שסימן לי בחול ואפול לתהום אינסופית וחשוכה ומשם, כמובן, אין דרך חזרה.
האמת שבחרתי מנהיג, יותר נכון את מודל המנהיג שלי. אחד כזה שמחזיק באמונה עיוורת לאורך כל הדרך, שנחישות צועקת מאותו מקום שמאכלס, בין היתר, ערך נשכח כמו פטריוטיות. שבהינף יד נחרצת יאיר כמו עמוד האש את הדרך למיליונים אבודים.
ויש את המנהיג הטוב, מתישהו הוא יבוא ויעשה את השימוש הנכון באותן תכונות ואנחנו חווים פוסט טראומה של מנהיג, שהיו לו כל התכונות הדרושות והוביל אומה שלמה לאבדון.כזה שחונק בכרית ומשליך לנהר את גופותיהם של החלשים, תמצית חלאת המין האנושי שגורדה בקצה הציפורן מקרקעית ביב השפכים בחצר האחורית של יד ימינו של השטן. נו טוב, עברנו את פרעה, מתישהו נתגבר גם על זה.
והמנהיג שלי חייב להיות משכיל ואם אפשר אז גם סוג של פילוסוף, הוגה דעות כזה, אבל עם ראש על הכתפיים. שיקריב הכל ולא יתפשר. שינהיג מהפכה שלמה ועוד יעמוד במבחן התוצאה וכל זה בחיוך רחב ואידיאולוגיה לא-אלימה. אני מחכה ליורש של "הנפש הגדולה" שיצית בי את אותה התחושה שאני לא בטוחה אם קיימת בי, אבל הוא ידאג להחדיר לי את המוטיבציה הדרושה וילך איתי יד ביד לעבר מטרה משותפת שהציב לנו ואני לא ארצה להניח לעצמי וארגיש כל שנייה בדרך ועוד אשאף קדימה.
טוב,עד שהוא יגיע אני אשב לי כאן, במנהרה חשוכה שהנורה שבקצה שם נשרפה, אסרב להמשיך עד שיקום אותו אדם ויפלס את דרכו דרך מחשבות וחוסר שקט, דרך עיניים ספק עוקבות ספק בוהות שהולכות לאיבוד במנהרה שיש לה רק כיוון אחד. ואז שם, איפשהו במרחק שתי דקות הליכה או חמישה ימי טיסה, יחליף את הנורה. כי מכאן לא רואים שום דבר.
וידוי. עכשיו אני חלשה. כל כך חלשה. מובלת כגופה חסרת נשמה קשורה בצוואר ולא נוגעת ברצפה. שלישית מהסוף, צל של דמות חסרת קול, מבחינה בזווית העין בפנייה שסימנתי פעם, כשהייתי ילדה, בעיניי רוחי לאורך דרך דמיונית ועוברת אותה בשקט ולאט, מבלי להפנות מבט ובנשימה עמוקה מבליעה עוד עלבון קטן, נקרעת מבפנים וממשיכה ללכת, בוגדת בכל ערך. יודעת שברגע זה ממש, איבדתי את הדרך. דרוש מנהיג.
