כי חוץ מכמה עלים שאיבדו אחיזה בעץ (וזה גם רק כי מישהו שכח להשקות), לא ייפול ממנו שום דבר. גם לא כשתבעט, תכעס, תקרע מעלייך בגדים בזעקת אימים עת אתה מפנה את כל עשר האצבעות שברשותך מעלה, מונה גם על בהונות רגלייך את מעשייך הנעלים על פי סדר כרונולוגי ותוקע בשופר למען יפתחו שערי שמים.
כי המילה שחיתות לובשת יותר מידי פנים מוכרות ומקומטות שבמקרה הטוב מייחלים להם מיתה כדרך הטבע ויותר מידי מישהויים מחכים למישהו שיעשה משהו כי ככה אי אפשר ודור העתיד התכווץ לכרטיס זיכרון בנפח שני ג'יגה ומידי פעם משתדרגים עם מסך 3 אינץ' לאחר עבודה בתנאים לא תנאים בעמידה זקופה ומפרכת ליד המקררים בסופר בעודם מגייסים כל שמץ נחישות ומוטיבציה רק תעצור לידם ותטעם, אולי אפילו תקנה, הם עובדים לפי עמלה.
וזה כתוב איפשהו, רק שכחתי איזה ספר – "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני?"
וברגע שתיכנס תתמכר ושנינו יודעים שהחיים שלך בזבל אבל ככה באמת הכי קל, בשגרה אינסופית וסוחטת ואת מי נשאר להאשים? אז מפנים אצבע מאשימה כלפי הממשלה, שלא סופרת את האזרח הקטן, אבל רגע, ממתי לעזאזל, אני האזרח הקטן?
נסחפתי בזרם, אני מודה, אבל עדיין לא קפצתי ראש לאחר טיפוס במעלה הקופסא כמו שאר הלמינגים לפני שראו בהקרבה צעד לגיטימי שכן נעשה קצת צפוף בקופסא ומתכת זה לא דבר גמיש וגם לא מתקרר בשמש. ואולי משמעות זה פשוט לצאת מהקופסא, לבוא מבחוץ ולהתיך את המתכת ואולי יהיו כאלה שייכוו אבל יהיו גם כאלה שיצאו החוצה כי מה שווה המשמעות הזו שלך שמצאת כי אתה כזה בנאדם מיוחד אם אין לך למי להאיר את הדרך בעזרתה ולהיות בעמדה חזקה ומובילה ולתת לעוד נפש אבודה את הכוח והאמונה הדרושה כדי להתקיים בעולם שהוא באמת ובתמים קר ומנוכר?
אבל את המשמעות שלי לא מצאתי. והייתי רוצה לחשוב שאני אחת כזו שמחכה להארה ובאמת שלא חיפשתי שום דבר מעבר לחיים קטנים של אזרח קטן שמפקיד משכורת מינימום ומוכר את הנפש שלו עם כל שקל שנכנס ואומר תודה.
הכל היה מסודר עם עתיד רקום ללא חורים, מבטיח.
וכשנשאלתי למה, התשובה המגומגמת שלי גררה אותי למפגש בלתי נמנע עם המציאות בה אני חיה על פי רצונות של אחרים, גם במישור המוסרי. וברגע המכריע מצאתי עצמי נאבקת במציאות שהותירה אותי חסרת אונים אל מול חוסר אפשרויות בשפע, מסתבכת עם דרישות וציפיות, מנסה להימלט כמו מאש מהגדרות ומסגרות אבל בעיקר משיגרה שברגע שאכנס אליה לא אוכל לצאת כי זה מעגל שכל כך קשה לפרוץ אותו ולצאת ממנו עם אותם הכוחות והמוטיבציה שקדמו לכניסתי אליו.
ומה שדרוש באמת כדי להילחם בשדים שלך עצמך הוא החוסן הנפשי ואני מודה, שוב, שאותו חוסן ושלוות נפש נטשו אותי ברגע הקריטי של מעבר לחיים של ממש- עצמאות, אחריות אישית ושאר גסויות שהגיע הזמן לקחת על עצמי עם כל הבאסה הכרוכה וכל העצב והשקט שבהכרה בבדידות ובזה שאף אחד לא יעמוד שם במקומך, בחזית ועם כל החושך וחוסר הוודאות שכל אחד ואחת מאיתנו נושאים כדמעה שקופה תלויה שמלווה אותנו ברגע שמישהו מפנה את הגב או ברגע הזה שמכבים את האור.
אז שמישהו ייתן לי תשובה. שמישהו יספק סחורה, שיגיד לי מתי נכון לשמוח ומתי מותר לי להסס, להיות פגיעה ואפילו עצובה ומתי כל זה אמיתי.
ומתי אהיה מאושרת? כשאוכל לספק לעצמי תשובות? וזו משמעות? אין לי מושג, רק ש"אני" ו"משמעות" זה לא אותו הדבר, כי קודם כל אתה צריך לבנות את עצמך ולעמוד חזק ונאמן לעצמך ודרך אחת שאמת אחת מלווה אותה ואלי תהיה גם קצת מאושר ורק אז תוכל למצוא משמעות, אבל לא כזו שהיא רק שלך.
