"ששכבתי שם רציתי רק לדמיין.
לשקוע במחשבות שלי כמו שקפה שחור שוקע בכוס זכוכית.
רציתי רק לזכור ולדמיין ולא לשכוח כל רגע.
לנצור אותו כמו כתובת קעקע על גופי.
הכוכבים של הדרום כ"כ גדולים ובוהקים עד שיכולתי לחשוב שכוכב אחד ייפול עליי כמו מטאור אחד גדול ויפלח את גופי כמו תפוח.
פורסת את גופי לצדדים שוכבת במדבר החם, שיערי יבש ומרגיש לי מציק פתאום עד שברצוני לגלח את ראשי עד אפס שערות , גופי הציק לי פתאום הרגיש לי שוקע מדיי בתוך החול המדברי , גולמני וארוך , מגושם ונרקוטי, הנשימות שלי הרגישו גם הם נמדדות ומדודות ואני רק רציתי לעצום עיניים אך המראה הזה של הכוכבים לא יכול היה להרפות ממני ואני הייתי שבויה בתוכם כמהופנטת.
הכול התרכז לנקודה אחת גדולה כמו שומה באמצע הפרצוף, רציתי לבכות, רציתי לצרוח ואז התחלתי לדמיין כמו שרציתי.
אז עצמתי עיניים.
נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי כ"כ חזק עד שכמעט נחנקתי.
עצים גדולים האפילו עליי את אימתם , זרועות גדולות היו להם כאילו היו בני אדם גדולים על יתר המידה, יכולתי לראות את עיניהם ננעצות בגופי חסר הישע מוטל על החול ואבנים גדולות זרוקות מסביבי כאילו מתבצע פולחן, כאילו אני הולכת להיות הקורבן הבא של המדבר , לא היו לעצים עלים אלא זרועות גסות שהקנו להם מראה אומנותי עם זאת מאיים, אך הם הקיפו אותי כולם עד שיכולתי להריח את האדמה היבשה מתחתם, והמים...
היו הרבה מים מסביבי , מים אין סופיים.
מים טובעניים שחורים כמו האפלה, כמו הפחד.
הם היו שקטים עד שיכולתי לשמוע את דפיקות ליבי מאיצות.
אבל כמו לעצים היה להם ריח.
ריח של התחדשות , של אווירה חדשה, של מוות , של חיים.
המים נגעו תחילה בכפות רגליי והן התכווצו כאילו נעקצתי וצמרמורת עשתה את דרכה עד שורש שיערי .
בכל גל וגל גופי נרטב יותר ואני הרגשתי רק את הקור קורע את עורי.
ואני עדיין שוכבת ולא נעה .
תחתונים שחורים מהבילים וגופייה לבנה ספוגה בזיעה ואני מריחה את ריחי.
ריח זיעה .
ריח שלרגע לא רציתי להריח , ריח שלי, ריח של הגוף שלי ששכח את הרעננות של אמבטיה חמה כבר כמה ימים.
ריח שלרגע אהבתי, שיכולתי להתמכר אליו שלא רציתי שימחק ממני אפילו לא ע"י אותם מים שקטים שרצו לקחת אותו ממני.
אני מרגישה בטוחה יותר מהכול.
העצים מגנים עליי באימתם שמרטיטה את מחשבתי , המים רוצים להיכנס לתוכי מתוך מחשבה אנוכית והאבנים רוצות לרמוס אותי בכובדם והדמיון הופך לסיוט שיצרתי לעצמי .
אני פותחת את עיניי ואותם כוכבים עדיין שם ואני כועסת עליהם שהם דווקא במדבר זוהרים ככה ואז צוחקת למחשבה שאולי הם הפנס של הדרום הכ"כ חשוך ואפל בכל אותם לילות.
כמו סימני דרך.
אותה יד עושה את דרכה ומגששת לידי ואני מבחינה ששכחתי אותו.
שכחתי אותו שם.
מחוץ לדמיון שלי.
הוצאתי אותו מהחיים שלי לפחות לכמה שעות טובות וצללתי למקום אחר מקום שבו אני רוצה להיות.
לבד .
לגופי בלבד.
מגע כפות ידיו היה נעים עם זאת רציתי שיפסיק לגעת בי.
תחושת ההימצאות הפריעה לי, התחושה שיש איתי עוד אדם במקום הכי אינטימי שיכולתי ליצור לעצמי גרמה לי סלידה מאותו איש.
הוא היה איש.
לא ברור לי אם איש שאני יצרתי או אם היה באמת דמות אנושית אך לא רציתי לסובב את ראשי ולהביט בו.
רציתי לשקוע בתוך חולות המדבר כמו נחש שאורב לטרף.
לחוש את הירוק שאין במקום החום הזה.
להרגיש את המים מטביעים אותי ביגונם.
את האבנים הגדולות שמות את מיקומם למפגע עבורי, אותו נעלם ממני.
הוא לא היה שם.
והכוכבים נעלמו או שדהו, אך המדבר היה אחרת כאילו היה דו פרצופי, הקולות היו חדים יותר מכל מקום ואני הייתי עירומה כהיוולדי ושקעתי במים עד שלד עצמותיי.
ריח הזיעה התחלף בריח עדין ואוורירי של סחלבים ואותה אישה רק שוטפת את גופי מנקה ממני את שאריות החיים שנותרו לי ולוחשת לי : "החיים קצרים ילדה, אל תפחדי להשתגע".
הזכויות שמורות להדר מיליס.
