"צריך לדעת אייך לרצוח.
זה לא העיקר להעביר את התער או את *הקטאנה באופן מקצועי ומשורטט על עורק צמא .
זה לעשות את זה באומנות , כמו שסירת מנוע מפלחת מים שקטים , מפלגת את הדגים לרגע לשתי קבוצות.
צריך לעשות את זה באהבה.
זה הרצח האולטימטיבי.
אך יש עוד סוג אחד של רצח.
זה הרצח האמיתי.
הוא מתחיל ממבט אחד בעיניים.
וקורע ממך את הנשמה.
הוא יגנוב ממך את הכול.
את הזהות הוא ייקח ממך , את האישה שלך הוא יזיין ואת הילדים שלך הוא ילמד לשכוח אותך, יגנוב ממך את הזיכרונות ואת התחושה להיות קיים, ואז הריח של האוויר ירגיש לך מוזר.
כמו אובך שמחלחל לך בגוף , כמו בוץ טובעני , כמו שתן שמרעיל לך את הגוף.
השתן שלך.
אך הוא לא יקיז טיפת דם ממך .
הוא לא ילכלך את הידיים בדם.
חלילה.
הוא יגרום לך לעשות את זה.
יגרום לך להשתגע בתוך תוכך, להתחפר במחשבות סרק,לאובדן העצמי ואז לגרום למטרה להיות מוחשית יותר.
ירייה נקייה אחת לרקה, בליעת כדורים ללא הכרה, חנק, מנת יתר, חיתוך סימטרי של הוורידים , דימום למוות.
שתעשה את זה הוא ישמע את הפעימה האחרונה בחדריי הלב שלך , יחייך ויצא בידיים נקיות.
זה רצח מסודר.
זה רצח אמיתי.
רצח של אומן. "
הייתי קפוא.
כאילו נשאבתי לממלכת הזמן שלו בזמן שהוא דיבר ככה באיטיות משוועת שיכולה הייתה לגרום לכל אחד להשתגע , לרגע התחושה של בית כלא הייתה נראית רחוקה ולא הגיונית והתחלפה בהרגשה של חלון זמן חסר תחושה .
הרגליים שלי היו מכווצות , השרירים השמיעו קול חריקה של דלת ישנה שציריה התיישנו, והשיניים שלי נקשו .
"אל תיראה כ"כ מפוחד. הדרך שלך ארוכה , אך אתה בדרך הנכונה. אם הגעת אליי, אתה בדרך הנכונה"
אני פחדתי ממנו.
כן , לפחד יש קול, טיפש מי שאומר אחרת.
שהייתי מחוץ לכותלי בית הכלא השמור ביותר , אלכסנדר, הרגשתי רק אז אייך נשימתי חוזרת לאיתנה.
יכולתי לנשום אוויר אמיתי ולא אוויר מתוך הפחד למות.
הנעתי את החיפושית החדשה שלי ופנטזתי על וויסקי ישן .
אני מגיע הביתה , קצת קשה לי להתרגל לעוד דמות מרצדת בביתי עם תחתונים ואז אני מבין עד כמה היא היחידה שנראית יפה שהיא מסתובבת כך .
ג'יין.
ג'יין היפה שלי.
הרגליים הארוכות שלה מוכיחות את שנותיה כרקדנית , ההליכה הברווזית שלה מוכיחה על נשיותה המדהימה ונוכחות בלתי מתקבלת על הדעת, האישה שלי מהממת.
והעור שלה, חלבי ותינוקי כאחד.
שילוב מדהים.
ששתיתי את הוויסקי הרגשתי שאני יודע.
בדיוק כמו שאותו בחור מ-"אלכסנדר" ידע להבחין בין רוצח אמיתי לרוצח כבשים.
נשען על שולחן החרסינה ומביט בה אני יודע שהיא מזדיינת עם גבר אחר.
אני יכול להריח אותה מרחוק, להריח את הריח שלו מפוזר עליה, את ריח הזרע שלו מככב על עורה.
העור של האישה שלי.
שתקתי.
הבטתי בה ושתקתי את השתיקה הכי ארוכה שאי פעם יכולתי , רציתי לבכות.
אבל חייכתי אליה והיא חייכה בחזרה.
שעצמתי את עיניי לרגע הרגשתי את עוצמת האהבה שמקיפה אותי ונתונה אליה , הרגשתי אייך אני לא מסוגל להיות בלעדיה , מסוגל למות בשבילה.
והיא שם יושבת קוראת ספר, וזורקת מבט לא מחשיד לכיווני ואני מחייך כמו שהיא רוצה.
אני יושב מוציא את כל החומר שאספתי מתוך "התיק הפלילי" שלי ומביט בו.
תמונה אחת גדולה ששייכת רק לו.
היו לו עיניים צרות ומוארכות נראות מצוירות דווקא בשביל קלסתרון כמו שלו.
יכולתי להביט בהם ולא לראות כלום.
צורחות אפילו מתוך התמונה את איומן עד שהנחתי את התמונה רחוק ממני והרגשתי מגוחך.
המבט הכי קר ונוקשה שיכולתי להרגיש אי פעם מאדם אנושי, השפתיים שלו תמיד נמתחות לקו קופצני מה שמעיד על זה שהוא מחייך בלי סוף, והאף שלו שואב כל הזמן את הנוזלים האבודים של הקוק שנשכח.
הפדחת המגולחת שלו תמיד נראית מפלט בשבילו , מעביר את יד שמאל קדימה ואחורה , מלטף את ראשו כמו מאהב מיומן, לא ברור אם בגלל מחשבה שעלתה או בגלל שפשוט הוא אוהב לעשות את זה.
העברת היד על הפדחת שלו באופן אינטנסיבי עניינה אותי כל הזמן, אפילו יותר מעניו הקודרות. היו לי המון שאלות אליו שלא העזתי לשאול , שהזמן הרחב שהיה לי איתו רצה לקצץ את הכנפיים של עצמו.
מהו מסתיר ?
מה היה שם שראיתי?
שפת גופו הייתה מושלמת, מניח את כפות ידיו שלובות על השולחן ווינסטון לייט לצידו הימני ומביט בי ללא הרף, הכי מכל ידעתי.
ידעתי שהוא לא רוצח, ידעתי שהוא הכלי.
הכלי של הרוצח.
"על מה אתה חושב?" היא ליטפה אותי והרגשתי אייך אני רוצה לפשוט את בגדיה היה לה מגע עוצמתי שיכול היה לשקר כל גבר.
באותה תקופה יכולתי להזות כל אחד לרוצח. כולם נראו לי חשודים, זה מה שקורה שאתה מכניס את עצמך עד כדיי מעורבות אישית ונפשית לתיק שאתה עובד עליו.
אני הייתי כ"כ מעורב עד שיכולתי לחשוד שאני בעצמי החשוד העיקרי ולא הייתי מודע לזה.
"כולנו רוצחים" אני נזכר אותו אומר באחת מההקלטות שלו שאני שומע בלי סוף כאילו היה רב גדול אומות העולם ואני צריך להנציח את מילותיו , לחקוק אותם על סלע איתן מספיק בכדיי שייחרטו לכל החיים.
הוא צדק . כולנו אכן רוצחים.
אנחנו רוצחים בכל יום, ולרצח יש המון פנים, אתה יכול לרצוח אדם נפשית שזה יותר גרוע מפיזית , אתה יכול לרצוח אדם מנטאלית , רוחנית ואחרי הכול ובסופו של יום אתה הוא הרוצח. והוא נשאר הכלי.
"אתה לעולם לא יכול לדעת מי האויב שלך.
הוא יכול להריח אותך.
להיות בתוכך.
לנשום את הווייתך.
לחזות את תוכנך , אבל אתה לעולם לא תדע שהוא האויב שלך, יש טכניקות מיוחדות לשרוד את העולם הזה, וזה לא בגלל שהוא כזה מתוחכם, זה בגלל שהמוח האנושי התקדם מעבר לו.
העולם נשאר ויישאר פרימיטיבי גם עוד 200 שנה והמוח שלנו מתפתח כל שבריר שנייה מה שאומר שהעולם נתקע מאחור בעודנו רצים כמו דלגנים.
אל תהיה חכם. תהיה ערני.
אל תהיה פיקח , תהיה מחושב.
הוא מחייך והשיניים שלו מושלמות , הוא מדליק סיגריה ולוגם מהבקבוק מינרלים שמונח לשמאלו .
"אתה עקשן אך פחדן " הוא נושף ומרעיל את החדר וריאותיו משמיעות צווחה מאיימת .
"יש דברים גם שעדיף להניח להם , ברגע שאתה חוקר מדיי אתה מתאכזב כי אתה רואה כמה המציאות יכולה לא להטיב עם אף אחד.
עצתי לך .
תרפה.
אין מקום שאני מייחל למישהו להיות בו יותר מהכלא, פה אתה רואה כמה אנחנו לא שונים מחיה בטבע, שורדים בגפנו , אוכלי אדם, נאבקים לשרוד, רוצחים מלידה".
היא פורמת את חולצתי ואני מנסה להדוף אותה ממני כמו זבוב ולהטיח אותה על הקיר, אני חייב לפתור את התיק הזה, ומה הקטע של נשים שהם רואות גברים עסוקים בעבודה בשעות לילה מאוחרות ?
שלב ההורמונים שלהם עולה למד גבוה ונראה כאילו כל הגוף מכווץ את כולם לנקודה אחת שבמרכזה הנושא העיקרי "לכבוש את האויב העסוק" . אותנו, הגברים כקורבנות נעלים לעבודה שוחטת.
המטרה העיקרית היא לשאוב את כוחותינו האחרונים במסע מיני אכזרי שבסופו אנחנו נזרקים כמו חיות פצועות בצידי היער ומחפשים רק נחמה, ולו הכי קטנה.
וכמובן שהאויב תמיד מצליח, אך הפעם החלטתי שאת האויב אני דוחה , מכור לעבודה אני אכן מטיח אותה על הקיר הסמוך במבט כועס ואומר לה בחיוך : "פעם אחרת".
היא בטח לא תסלח לי שבוע שלם ואני אזרק בצידי היער ולא פצוע אלא בעונש כי לא נעניתי "לנושא העיקרי" אבל אותי זה לא עניין , דיכאתי את עצמי מינית רק בכדיי לפתור את התעלומה של האיש שלי מאלכסנדר.
שאת שמו לא רציתי לומר בקול. כי פחדתי.
שאת עיניו תמיד זכרתי גם שהייתי עוצם עיניים ומנסה לחבר רצועה אחת שכורכת צלע אחרת שבורה.
שאת משפטי החוכמה שלו חרטתי בגופי כאילו היו קעקוע ...
אבל מה שכרסם בי יותר מלהוציא אותו חף מכל אשמה זה הסקרנות שתפסה מקום חשוב .
הסקרנות היא האויב ב-ה' הידיעה של האדם, אצלי זה היווה חלק ניכר בחיי , הייתי משועבד לסקרנות כמו שהייתי מכור לעבודה , וזה מה שהוליד בתוכי את הרוצח האולטימטיבי.
רציתי לדעת מדוע הוא הכלי.
רציתי לדעת מה מניע אותו בחוץ ומדוע הוא הרגיש שהכלא מוגן יותר מבחוץ.
מה היה שם שלא הצלחתי לראות.
מה מסתתר מכל משפטי החוכמה שלו , ומדוע הוא אומר לי אותם?
מה הוא מנסה להעביר לי?
ומדוע אני בטוח שהוא חף מפשע?"
*קטאנה- חרב יפנית.
הזכויות שמורות להדר מיליס
