"גיששתי באפלה והרחתי ריח של צעדים עקובים מדם, בכל מקום שלא יכולתי לחשוב שאלך בו.
הוא נכנס לחיי כמו סערה ונשאר לחולל עוד אחת.
בעודי העו"ד המייצג אותו מצאתי את עצמי חי את עולמו , פותר את חידותיו שוכח את עצמי נבלע לתוך סיפור שאין לו התחלה ספק אם יש לו סוף.
"אשתי בגדה בי." הוא אומר לי בחדר אפוף עשן וריח חזק של שקר שמיליוני אנשים כמוהו מרחו את עצמם בו מול העו"ד או השוטר האומלל שהעמיד פניי אמיץ.
"יכולתי להבין את זה רק מהמראה שלה , כאילו היה לה אות קין על הפרצוף.
כאילו עיניי היו קרניי לייזר ויכולתי לראות אל תוך גופה, לראות שמישהו אחר היה בתוכה..."
פתאום עברה בי חלחלה אלו היו בדיוק המחשבות שעברו במוחי שהבטתי בג'יין!
לעזאזל! הוא ידע מה אני חושב! הוא ידע בדיוק מה עובר עליי כאילו נהפכנו למוח אחד משותף, עיניי קרועות לרווחה מביטות בו והוא אינו מביט בי אלא מסתכל דרך ענן העשן לעבר התקרה הממאנת ליפול וממשיך..
"היא לא אמרה כלום, המשיכה להכין את האוכל שאני אוהב, את הכוסית שאני שותה, את המאפרה המעופשת הייתה מדיחה בכל פעם מחדש ומניחה לידי , מעין משרתת סוג ז' שאהבתי לזרוק לה טיפ מעת לעת.
ואז הבטתי בה.
פעם אחת לתוך זוג עיניה הירוקות , זה היה הרגע שהבנתי שאני אוהב אותה באמת , הבנתי שאני לא יכול לחשוב שמישהו אחר ליטף את הטליה המושלמת שלה, רפרף על השפתיים הענוגות , שמע את קולה , לחש לה מילים שרק לי מותר.
אז רצחתי אותה.
דקירה נקייה לתוך הלב ."
הוא לא מצמץ, ההודאה ברצח אשתו שלכאורה לא הייתה קשורה לתיק יצאה מפיו בדרך הכי טבעית שיש מה שגרם לי להבין עד כמה מכני הוא.
רציתי לברוח ממנו. אך לא רציתי לצאת פחדן. פתאום הרגשתי שיש בי רצון להוכיח את עצמי מולו, להשתוות אליו, לפתע לא ראיתי אותו בתור לקוח שאני מייצג ולא אותי בתור עו"ד , ראיתי אותו משפיע על מחשבתי כמו סם שאין לך שליטה עליו.
כמו רגש שאתה רוצה להרוג אבל המוח מפריש יותר חומרים ומעוות לך את התפיסה, את הפרספקטיבה.
אותך.
אז ברחתי. לא היה אכפת לי מה הוא יחשוב , אך הוא צחק.
צחוק מריר ומודה.
ונשיפה מצפצפת מהריאות שוב הגיחה לאוזניי בעת שטרקתי את הדלת מאחוריי, נס על נפשי כמו ארנב במנוסה.
שהנחתי את ראשי על הכר הבנתי עד כמה אני עייף, לא הבנתי מאום.
ואז היא נכנסה, צרור המפתחות המרעיש שלה פתאום נשמע צורם באוזניי יותר מכל יום , נעלי העקב שלה קדחו ברצפת הפרקט של הדירה שלנו והיו מאיימים , והריח שלה , מתוק כמו תותים רקובים.
היא הרגישה לי נורא גם מרחוק , יכולתי לרצות לחנוק אותה.
לא ברור לי ממה אבל שנאתי אותה באותם רגעים.
החלטתי לצאת לשתות משהו, היא נשרכה אחרי כמו בובה שימייה בגדו בה , אך אני הלכתי ולא הבטתי לאחור.
הפאב היה שכוח אל בדיוק כמו שאני אוהב, קירות אדומים ובחורות בלבן, הרגשתי לרגע שאני נמצא בהזיה שבחרתי להיות בה.
הבירה החליקה במורד גרוני כמו רוק , כאילו זה היה המקום הטבעי שלה להיות בו, הסיגר שהאדון הזקן קנה לי גרם לי להרגיש ברמה אחרת ממה שהייתי בה כעת ואני רק בהיתי בחלל, בברמנית הזולה עם האודם הבולט לשערה הבלונדיני , ובשותף שלה לבר עורג לאיזו עוד בלונדינית טראש שבצד השני.
שהתעוררתי בבוקר לקרניי השמש הדוקרות מחלון חדר השינה שלנו יכולתי להרגיש את הכאב ראש מפלח את ראשי לשניים עד שיכולתי לשמוע מישהו צורח בראשי .
הייתי על צידי, סימני הקאה על הרצפה העידו על כמות האלכוהול שהייתה בגופי ויכולתי רק לגדף את עצמי ללא הרף על התנהגות לא הולמת ולא מכובדת לאדם כמוני.
הסתובבתי על גבי ואחזתי את ראשי בכפות ידיי בלי רצון לפתוח את העיניים, לא עכשיו בכל אופן.
אך הידיים היו לחות על ראשי הקצוץ, דיי לחות.
שפקחתי את עיניי והבטתי בהם הם היו מכוסות דם.
"דקירה נקייה ישר ללב".
צרחתי ונפלתי אחורה על ההקאה של עצמי.
ג'יין שכבה שם ללא רוח חיים, עדיין מושלמת, עדיין חמה.
עדיין מתה .
והדם על הידיים שלי.
אך אין כלי רצח.
הכל נקי ואסטטי.
רצח מושלם.
והוא עלה בראשי, כמו סיוט.
בדיוק כמו שהוא סיפר לי, עלו בראשי המילים שלו מהדהדות ונוקשות .
"דקירה אחת בלב".
יכול להיות שהוא כאן? חיפשתי את דמותו בכל חלל ביתי והרגשתי משוגע, ההיגיון לא תפס מקום, כי הריי איך הוא ישתחרר מ-"אלכסנדר"? זהו הכלא הכי שמור שיש בארה"ב ! אבל הוא חייב להיות פה.
היא עדיין חמה למען השם!
רגע...
אולי הוא שלח מישהו שיעשה את זה? אבל למה שיעשה את זה לג'יין שלי?
אולי הוא ראה שיש משהו במשותף , אולי הוא ראה את זוג עיניי נפערות כמו עיניי איילה בזמן שהוא דיבר על בגידת אשתו ? אולי הוא ראה שזה משהו שפוגע בי עכשיו?
אז זה אומר שאנחנו באמת מוח אחד?
אז יכול להיות שהוא שלח מישהו לרצוח את ג'יין שלי? אבל שוב, למה שיעשה את זה?
זה לא עניין שלו מה קורה במערכת יחסים שלי עם ג'יין!
הריי הוא היה "הכלי".
אבל מה זה אומר בעצם שהוא "הכלי"?
כלי הרצח או הכלי שנותן את ההוראות , השליט הנערץ?
התקרבתי לג'יין , רציתי להאמין שאני חולם.
אולי אני חולם?
אולי האלכוהול עדיין מרצד בגופי מערב לפני?
לא, היא הייתה שם,בדיוק כמו ההקאה שהייתה עכשיו על מכנסי הבוקסר הכחולים שלי, מריחה כמו גיהינום ג'יין שלי שכבה שם ללא דופק.
כיסיתי אותה בידיים רועדות ,התלבשתי בזריזות וזרקתי את עצמי מחוץ לדירה ודהרתי ל-"אלכסנדר" .
הבטחתי שאני הולך לרצוח אותו, עין תחת עין , שן תחת שן.
זה הולך להיות הקרב שלי.
הוא רצח את האישה שלי!!
אייך הוא יכול לעשות דבר כזה? כמה עוד דם הוא רוצה על הידיים שלו?
"כולנו רוצחים מלידה". הקול שלו מתנגן במוחי.
ואני מבטיח לרצות את המשפט הזה.
אכן יהיה רצח.
הרצח הראשון שלי , עבור האישה של חיי.
הסוהרים הכירו אותי וכבר הגיע השלב שהם התחילו לראות אותי כבן בית שזקוק למילה טובה בכדיי להרגיש שלא הגיע לחינם.
אז החיוכים היו מאולצים אך נשארו מכובדים למדיי מאחורי המדים המהבילים וריח הזיעה החמצמץ אפילו בשעות הבוקר המוקדמות וכל הרשמיות של תעודות וכל מה שהיה מסביב התחילו לכרסם בי והסבלנות שלי רק התחילה לאבד את הכיוון אך נצרתי את זעמי והחלטתי שאת רובו אשלוף ברגע שהביט בו.
בחלאה שרצח את ג'יין.
החלאה שאני הולך לייצג ולשקף אותו כחף מפשע.
הוא נכנס.
לבוש עדיין באותם מדים שלרגע נראו מיוחדים עליו ביחס לשאר האסירים.
אפור חום לא ברור, ללא כיסים , ושרשרת על רגליו הארוכות שמתנשאות ל-1.85.
הסיגריה דבוקה לשפתיו החיוורות כבויה כמו עיניו והוא מביט בי ומקפיץ חיוך שנראה לי באותם רגעים מחשיד , בדיעבד הוא היה אותו חיוך כמו בכל ביקור.
התרוממתי מהכיסא חלפתי על פניי השולחן ונעמדתי מולו.
מרגיש חסר אונים למראהו.
"הגעת בגישה מאיימת או שפשוט התגעגעת אליי?"
הלמתי בפרצופו הגבוה כ"כ לעומת גובהי הננסי, והרגשתי את האגרוף הצפוי שמתקרב לפרצופי אך עמדתי איתן.
רציתי שהוא יחזיר לי באותה מידה אך הוא חייך חיוך נוסף ואמר "לא רע... לא רע." והתיישב בעודי עם רגליים רועדות ודופק מאיץ יותר מכל רכבת אקספרס שקיימת בעולם מביט בו וחושב לעצמי מדוע נבלעו לי המילים, לעזאזל , יש לי כ"כ לומר , להטיח בו.
אז יריתי.
"אתה רצחת אותה נכון? תגיד שזה אתה!"
"תלוי למי אתה מתכוון"
"אל תתחכם איתי, אני יודע שאתה זה שעשית את זה, אני בטח שלא הייתי מסוגל להרוג נמלה תועה שלא נזכיר את האישה שלי"
הוא צחק ואני רציתי לרצוח אותו, זה היה הצחוק הכי רשע שיכולתי לשמוע .
"למה לעזאזל שארצח את האישה שלך? מי היא בכלל האישה שלך?"
"קראו לה ג'יין ואתה רצחת אותה!"
"למה שארצח אותה , מהי הסיבה ?" הקול שלו היה מונוטוני וקר, שום רגש או אימה נשמעו מקולו מה שגרם לכעסי רק לגדול בקרבי.
"דקירה אחת ישר ללב מוכר לך? ככה ג'יין שלי נרצחה , בדיוק באותו יום שהודאת ברצח אשתך! לא נשמע לך אבסורדי שאתה מתאר את רצח אשתך ומהי הסיבה ומאותם סיבות נרצחת האישה שלי?"
הוא מתקרב אליי ואני כבר יושב רגליי מקפצות , ואיבריי רוטטים בגופי.
הוא משלב את כפות ידיו אחת בתוך השנייה וכהרגלו המחורבן והשמאלי הסיגריה נמצאת שם בין האמה לאצבע והוא אומר לי כמעט בלחישה.
"אין לי אישה. לא היית כאן אתמול" .
הזכויות שמורות להדר מיליס
