"צחקתי צחוק גדול. זה הרגיז אותו אני משער.
"הייתי פה אתמול וסיפרת לי אייך רצחת את אשתך, הקלטתי הכל, אתה יודע שאני עושה את זה תמיד."
"אתה הוזה"
"זה רק יתרום לך למוניטין שצרכת לך פה"
"איפה ההקלטה?"
"אדאג להביא אותה איתי מחר באותה שעה".
"הרוצח תמיד קיים בתוכנו , אנחנו רק צריכים שמישהו ילחץ על הכפתור הנכון בזמן הכי לא נכון"
מזיע ומותש אני מגיע הביתה זורק את התיק הצידה ומשתולל בחיפוש אחר הקלטת.
הקלטת שאוכל להציג בפניו.
נוכל שקרן.
אייך הוא יכול לומר דבר כזה?
לעשות ממני משוגע?
"אין לי אישה לא היית כאן אתמול?" זה מה שהוא אומר לי? צחקתי לעצמי , דיברתי בקול ויכולתי לשמוע את הנימה המפוחדת במילים שלי.
כן הם יצאו ממני.
הוא תעתע בי כמו ילדה קטנה ואני הייתי השבר כלי הנוח שביותר.
מונח שם כמו עציץ שוקק למים.
חיפשתי בכל מגירה .
אין קלטת.
החלטתי ללכת לחדר שינה אולי שמתי אותה על השידה , כן , סביר להניח שכן , היה לי מן סטייה כזו לשמוע את ההקלטות שלו לפני השינה, כאילו הוא היה סינדרלה ואני הייתי אחד מהגמדים החרמנים שמנסים לראות לה את התחתונים.
נכנסתי לחדר שינה.
אין קלטת.
אין רשמקול.
אין ג'יין.
התחלתי לפחד.
ידעתי שמשהו קורה ואני לא יודע אם זה היה אני אבל ידעתי בביטחון שזה קורה לי.
היה שם מישהו שמשך בחוטים בכדי לגרום לי להשתגע ולא הבנתי מדוע.
אז עמדתי שם.
עם מכנס ג'ינס מהביל בצבע כחול דהוי, חולצה שחורה וחיוך מנצח.
היה לו יד במעשה .
בכל מעשה.
הקלטת שנעלמה.
הרצח של ג'יין, ועכשיו היעלמותה.
צחקתי, ממש צחקתי עד שכל השכנים יכלו לשמוע אותי , תפסתי את ראשי ונשכבתי על המיטה הנקייה.
טיפת דם לא הייתה עליה, אך ההקאה המרוחה על הרצפה עדיין הייתה שם.
מיובשת ומריחה כמו מוות.
אבל לריח הזה התרגלתי לאחר כמה שניות, אבל לכל הסיטואציה לא במיוחד.
עבודה טובה בהחלט, אני חייב להמשיך בכדי לא להשתגע.
"מצאת את הקלטת?"
"לא."
"מה עם האישה שלך?"
"נעלמה"
"ככה סתם?"
"ככה סתם."
"אתה רוצה לספר לי משהו על זה?"
"לא במיוחד."
"משהו קטן?"
"מה אתה חושב על זה? " הוא הביט בסוהר וחשב לעצמו כמה הוא היה רוצה לרצוח מישהו כזה ענק פעם אחת בחיים.
לקרוע את צווארו בהינף אחד של הקטאנה המדהימה שיש לו בבית , משער שהיא מאובקת ואף אחד לא מטפח אותה , לא בכל אופן כמוהו, שלא נזכיר שאין בה שימוש מאז .
אבל אותו סוהר מעבר להיותו איש גדול שיכול היה להתגבר עליו בשבריר שנייה וסביר להניח להרוג אותו באגרוף אחד היה מבין האנשים שהוא כיבד.
כי הוא אהב לקרוא את מה שהוא כתב.
הוא אמר שהוא מבוזבז , שיש לו המון לתרום בכתיבה לעולם.
"אם לא הייתי מכיר אותך הייתי נזהר ממך אם לומר לך בכנות." הוא אומר בטון כבד ואמיתי.
"סביר להניח שכן אבל אייך זה מושלך על הסיפור?"
"הוא אפל. יש בך צדדים מאוד אפלים כמו שאמרתי אם לא הייתי מכיר אותך..."
הוא חייך, והסוהר פתח את השער, 17 שנה עברו מאז ועכשיו הוא מחוץ לחומה.
ואשתו ג'יין מחכה לו מחוץ לכותלי הכלא השמור ביותר בארה"ב .
הוא נפרד ממנו, וניגש לחבוק אותו לאות הוקרה.
"בלי להיות רגשניים מדיי אה? תחסוך את החיבוק. יש מצלמות , שהסוהרים לא יצחקו עליי שיש בנינו עוד משהו אתה יודע , בכל זאת אני נשאר פה ואתה כבר לא.. שלא תעשה בעיות בחוץ אה? לא רוצה לראות אותך שוב פה. ותשלח את ההמשך , אל תשכח "
"אל תדאג לא אשכח. ואם נתראה שוב, מה רע? נשתה בירה על זה מתי שהוא. ננציח את הרגע".
ג'יין רצה אליו בחיבוק מלא אהבה והחלה לבכות והוא גם.
היא חייכה אליו את החיוך שהוא אהב.
החיוך של האישה שלו.
שהם הגיעו הרעש התחיל והמסיבה הרעישה בכל חוצות , הוא חזר, לאחר 17 שנה אך בסופה של מסיבה זו הוא נשאר לבד.
בלי השיחות הליליות בלי סיפורים לתוך הלילה. שקט תעשייתי.
ואז הוא הביט בה.
בג'יין שלו.
והכי מכל הוא ידע.
הוא ידע שהיא מזדיינת עם גבר אחר.
הוא הריח את הזרע שלו מפוזר עליה כמו אבקה.
ממלכת השמיים נרדמה , הירח היה הפוך ורדום אך הוא ניגש לאותו קיר שהיא הייתה מונחת עליו,מודבקת באופן מנצח.
הקטאנה שלו.
הוא העביר בד ממשי בצבע פנינה וניקה את האבק שנהפך לצלקת.
ניגש אליה למיטה והביט בה וחייך היא הייתה הנסיכה היפה שלו.
סינדרלה .
והוא היה הגמד שלא הצליח לראות לה את התחתונים כי היה גמד אחר שעשה את העבודה טוב יותר בזמן שנעדר.
דקירה אחת ללב.
רצח נקי.
לקטאנה היה קול מנצח.
כמו שאגה שאי אפשר לתאר או לחזות אותה שוב.
לכל רצח היה את השאגה שלו.
"מה עם האישה שלך?"
"רצחתי אותה."
"ככה סתם?"
"ככה סתם."
"אתה רוצה לספר לי משהו על זה?"
"לא במיוחד."
"משהו קטן?"
הזכויות שמורות להדר מיליס.
