אדון שמן מביטוח לאומי
אני לא זוכר את השם שלך, וגם זה לא מעניין אותי.
אתה זוכר את אותו בוקר בהיר של חודש מאי, בשעה שמונה. כשעמדנו בתור לפקידה בביטוח לאומי כשאתה היית מספר שלוש ואני מספר ארבע?
אז אתה צריך לדעת לאיזה צרה אתה אחראי בזה שעיכבת את התור ואותי בפרט. אולי אתה לא מודע לזה, אבל אני איידע אותך. אתה דיברת אז עם הפקידה ימימה וכשהיא ניסתה להסביר לך משהו אתה חזרת על אותם דברים ואותם שאלות והשיחה גלשה ושוב לא הבנת ושוב היא חזרה וחוזר חלילה. במקום חמש דקות השיחה התפתחה למשהו כמו רבע שעה שזה המון. ואני הייתי צריך להיות בעבודה בשעה שמונה ארבעים וחמש ואני תלוי באוטובוסים כי אין לי רשיון נהיגה. וגם הגעתי באוטובוס מהשכונה הרחוקה ביותר בעיר- שם אני גר.
בכל זאת,נכון, היית צריך לדבר על בעיית דמי האבטלה שאתה צריך לקבל. אבל אפשר להתחשב!
תורי הגיע, זה היה תהליך של שתי דקות שהסתיים בכך שביררתי כמה עניינים בנוגע לתגמול ימי מילואים ותו לא. השעה הייתה שמונה ועשרים וכבר הייתי בדרכי אל תחנת האוטובוס. כשהנסיעה לעבודה היא בערך עשרים דקות.
סמכתי על זה שיש לי כסף בכיס והיה לי אולי מזל, כי אוטובוס קו 193 הגיע מיד כולו עזוז והדר ועליתי עליו. אבל לרוע המזל פשפשתי ופשפשתי וחיטטתי בכיסיי והנה, לא הייתה פרוטה בארנקי. הנהג הביט בי במבט עגל מפוטם וציפה לקבל את הכסף שלו. ואני התאכזבתי והוא פתח את הדלת באמצע המסלול והורה לי לרדת מיד. כך ללא פרוטה בכיס, באמצע הרחוב, אך עם פרוטה בבנק...
נדדתי אל הכספומט הקרוב, מרחק של חמש דקות הליכה. ראיתי אותו מרחוק. היה שם תור גדול ומפואר של עשרה אנשים, כמו בביטוח לאומי. כשכל אחד מוציא שטרות מרשרשים. עמדתי עד קצה בתור ובסופו של דבר, כשהגיע תורי, נתקבלה הודעה במכשיר הכספומט "המכשיר אינו פועל כרגע" ממש כך לפי חוק מרפי. מחאתי כף בעצבנות ורקעתי ברגלי. האנשים הביטו בי ומשכו בכתפם.
השעה שמונה וארבעים. אני מצלצל למזכירה החדשה ברכה ומודיע לה שאאחר. היא רושמת את ההודעה ואומרת "להתראות" בנון שלנטיות.
אני הולך לכספומט אחר. אוהה סוף סוף, אין שם תור ואני מושך חמישים שקלים. אין ברירה, אני מזמין מונית בנפנוף יד:
"כמה זה למשרדי חברת טכניקום?" אני שואל בחוסר סבלנות
"שישים שקלים!" נוקב הנהג במחיר מופקע
אני מנסה לעצור מונית אחרת. המוניו מתעלמות ממני. ככה זה – כשלא רוצים מוניות הן שורצות וכשרוצים הן נעלמות. לבסוף עוצרת מונית- הנהג רוצה ארבעים שקלים. זה בסדר. אני עולה על המונית. בכניסה לרחוב אחד צר, כמאתיים מטרים לפני מקום העבודה יש פקק עצום וסבלנות בצמצום. גם ככה השעה היא תשע, ואני איחרתי. אני משלם לנהג ומתחיל לרוץ את המרחק הנותר עד למקום העבודה.
מיוסר וחסר נשימה אני מגיע לשערי החברה. השעה תשע וחמש דקות. השומר של השער איננו, יצא לסיור. אני מחכה עוד כמה דקות ומנסה לברר היכן הוא. לבסוף הוא בא באדישות ופותח באיטיות מרגיזה. אני רץ אל הבניין. מנהל החברה עומד בפתח. מביט בי במבט רע:
"יואלי, מה קורה? אתה מאחר כבר על בסיס קבוע! לי נמאס!"
"אל תשאל מה היה!" אני אומר חסר נשימה
"אותי לא מעניין מה היה. אלא מה יהיה ומה קורה וכמה אתה אחראי ויעיל עבורנו!" גוער המנהל
"נהגתי באחריות.מסרתי הודעה למזכירה ברכה!" אני משיב תוך כדי זה שאני מנסה להסדיר את נשמתי
"מה, לא שמעת. המזכירה ברכה פוטרה לפני חמש דקות! מצאתי אותה משחקת במשחקים באינטרנט!" אומר המרושע ומוסיף:
"לי נמאס. גם אתה מפוטר!"
והנה, בגללך השמן מביטוח לאומי אני עומד באותו מקום בו עמדת ומברר על בעיית דמי האבטלה שאני צריך לקבל. מאחורי עומד אדם שמביט ללא הירף בשעונו ונראה ממהר. הפקידה הציבורית ימימה מקשיבה בסבלנות להסבריי הארוכים. אני עוצר אותה לרגע ואומר:
"האדם הזה נראה ממהר. אני אחכה מעט, טפלי בו כדי שלא יגיע למצבי בעוד כמה שבועות..."
