הקיום קיים / רונן
ריח הקפה גירה את נחיריו ועורר את בלוטות הרוק לפעילות. הוא נשא את הכוס כמוצא שלל רב, מחפש שולחן פנוי. הוא חייב לעשות סדר במחשבותיו ולשם כך היה זקוק לזריקה דחופה של קפאין.
האם הוא מאושר?
ככוס קפוצ'נו בה עדיין לא התערבב הקפה בחלב. שני צבעים – חום וקרם – המחכים לכפית שתמזג את עולמם. הוא חשש להכניס את הכפית אל תוך עולמו. ליבו ושיכלו צועקים, קוראים, לו בשני קולות. בליל דיבורים, קטעי משפטים וקולות התערבלו סביבו מטביעים אותו ואת מחשבותיו בהמולה. בשולחן הסמוך ישבו אמא ושני ילדים שצווחו בהתלהבות והטיחו זה בזה שרידים ממנת הילדים, שתי החיילות מאחוריו העבירו ביקורת על שלישית, קבוצת נערים עטויי צעיפים דיברו בהתלהבות מלווה בשפת גוף שכנראה לקוחה מעולם הכדורגל, מימינו קצת לפניו ישבה בחורה מהורהרת, די נאה ציין לעצמו, אולי מחכה לחבר או חברה, מנקה דוברת רוסית פינתה את השולחנות שהסועדים העצלנים לא טרחו לפנות תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה. אולי דווקא ההמולה היא זו שתאפשר לו למצוא את השקט. הקפה החם צרב מעט את חיכו שולח לשונות של מתיקות מרירה. מזין את הצורך הדחוף בקפאין. משפטים מהספר החלו לנבוט בתודעתו אבל הוא השתיק אותם. הצעד הראשון אל האושר מאחוריו. אבל משום מה לא היה בטוח שהוא מאושר יותר כעת. אולי זו בדיוק הבעיה. הוא ניסה להתרכז, להשחיז את מוחו ולגייסו אל תוך המערכה. מה זה אושר? איך ידע שהוא מאושר? כל דוגמה שהצליח לחשוב עליה היתה רק בדרך השלילה – העדר של משהו. היו רק פעמיים בחייו שעליהם יכל להצביע בברור שאז - היה מאושר. ומאחד הגורמים הוא נפרד לפני כשעה.
למרות שהיא לא הייתה לבד על השולחן היא משכה מייד את מלוא תשומת ליבה. בסך הכל הייתה ממוצעת. לא גדולה ולא קטנה. עגולה וחומה. אלו היו שני הרשמים הראשונים שהיא הקרינה. אולי לא היתה שמה אליה לב אלמלא היד שנשאה אותה באוויר וככה ללא גינונים מיוחדים קירבה אותה לשפתיו. משום מה היא הקרינה חמימות. היא לא יכלה לחוש בה בעצמה אבל ידעה את זה בוודאות. לא חום, לא להט, אלא חמימות נעימה שבוודאי מתפשטת דרך המעטה החיצון הממוחזר שלה. מה היה בה שריתק אותה אליה כל כך? לא הוד והדר. בסך הכל חום פשוט. ממש צחוק הגורל - חום בהיר וחום כהה. גם מכסה הפלסטיק הלבן ששמר על תוכנה לא הוסיף ולא גרע.
הם נפגשו לראשונה, איך לא, בבית קפה. הוא ישב כרגיל עם הקפוצ'ינו שלו. מערבב אותו באיטיות מרותק למשחק הצבעים. אולי לא היה שם אליה לב אלמלא חברתה שנאלצה ללכת ועשתה מזה סיום טקס טירונות. היא שלחה אליו מבט מתנצל אבל החיוך המבויש הוא אשר כבש את ליבו. החיוך והמשחק עם האצבע בבקבוק שחור שירד מרקתה. אפילו לא זכר איך הגיב אבל חש בעיניה הסוקרות אותו ונמלטות כזוג ארנבות בכל פעם שזקף מבטו. באותו הערב כשחדר לגופה זכה להארה - האושר בהישג יד. אחר כך שכבו נוטפי זיעה ועדיין כרוכים. הזיעה ניגרה משניהם והתערבבה לכדי פלג קטן שירד במורד שדיה. אף פעם לא אהב מוקה. מוקה זה קפה מתחזה או חלב מתחנף. נכון שהוא לא הלך עד הסוף עם הקפה שלו ושתה אותו כמו שצריך לשתות קפה - ארוך, כפול ובלי סוכר - אבל מוקה? משום מה הרעיון של ילד כזה לא הטריד אותו בכלל. אפילו עוד לא גמר את התואר ושליחויות על אופנוע זה לא מקצוע. תינוק לא לבן ולא שחור. אמא שלו תזדעזע. יופי! האם באותו הרגע נחרשה הקרקע לקליטת הזרע. האם כבר אז הבין, או התחיל להבין כי "האושר הוא מצב של הצלחה בחיים, הכאב הוא המוות". אפילו לא תהה עד כמה מצבנו הפיסי משליך על מצבנו הריגשי או האם זו הצלחה כשהצליח להכניסה למיטתו ולכן הוא מאושר. איך ניתן למדוד במדד ההצלחה את היד הרכה שרוקמת ערגה בשיפולי בטנו, את ריחות המושק שלאחר מעשה, את מרקם לשונה המחוספס, משק ריסיה על לחיו. האם ניתן לכמת את זה? אז, עוד לא היה בשליטת שיכלו. אז נהג לתייג מה שקורה לו כרגשות. הוא עוד לא הבין שהאדם חייב להיות אדם מתוך רצון. הוא פשוט היה. אחר כך, במישור אחר, קרא את הספר. המתרגלת שלו המליצה עליו והתפלאה איך, דווקא הוא, עוד לא קרא אותו. בפעם הראשונה רק קרא. בפעם השניה החל להתהוות.
מה היה דווקא בכוס הזו שכל כך ריתק אותה. שמא היה זה הפס האדום בתחתית? פס עיצובי שאולי הוא זה שהקרין את החמימות הזאת. חמימות אמיתית לא מזוייפת. חום שהיה זקוק לכלי מיוחד שיאצור אותו בקרבו. לשם כך התהדרה ברצועת הנייר בצבע חום בהיר, כמעט לבן, שחיבקה אותה בעדינות מסביב. לא חיבוק חונק. אלא מאותם חיבוקים נעימים ולא מעיקים שניתן להשתחרר מהם כשרוצים מבלי להעליב אף אחד. על גבי רצועת הנייר ביצבץ בפינה הימנית מלבן בחום כהה יותר. אותו צבע שנשאה בגאון גם על גביה. צבעים תואמים תמיד משלימים זה את זה ומקנים תחושה הרמונית. הרמוניה שמשום מה לא הצליחה להשיג בלבושה אף פעם. מי היה חושב על שילוב כזה של חומים ומעט אדום ולבן, ובכל זאת הם הצליחו לרתק אותה. דווקא חום כצבע, מעניין. מעולם לא ראתה זאת כך. אולי היה זה הרעיון עצמו, המטרה שלשמה נוצרה. הרי את הנוזל שבפנים מעולם לא ממש ראתה. שום חוש מחושיה לא רמז על קיומו. היא הניחה שהוא קיים, לא היה הסבר אחר. הכל התרחש במוחה. מוחה, ניסיונה ודמיונה קיבצו יחד את מכלול הרשמים עד שכמעט ויכלה לחוש בעצמה את החמימות הזאת היורדת לאיטה במורד גרונה ומתפשטת בגופה. מרחיקה את הקור. לא חום צורב כי אם מהסוג הנעים שמביא בחובו מחשבות חיוביות. אולי זה מה שהוא חושב כעת. חשבה ומרטה קלות בתלתל שחור. כורכת אותו שוב ושוב סביב אצבעה. מסיטה את עיניה במהירות כשחש במבטה.
"כל מה שיאה לחייו של יצור שכלי הריהו טוב; כל מה שהורס אותם הריהו רע". מניפולציות רגשיות הם הרע בהתגלמותו. איך לא הבין את זה קודם. זה לא הוא שהתגרש מאבא או בחר לגור בדירה שכורה למעלה מהכנסותיו. כמי שמתעב סיגריות למה הוא מסייע בידה לעישון ארבע חפיסות ביום. אחר כך היא משתעלת ונחנקת, והוא מביא לה מים, זורק את הזבל, הולך למכולת ומשלם הרוב מכיסו כי הכסף אינו מספיק, וכן, בסוף הוא גם הביא לה סיגריות. סגריות שנקנו באין ספור גרמי מדרגות בהם עלה וירד, מוסר ולוקח חבילות, מסכן את נפשו על מנת שהן יגיעו שלמות ובזמן. המשפט הזה "תיהיה חמוד ותביא/ תעשה/תתן/תקח/תגיד ..." שתי מילים ששולטות בעולמו. אבל לא עוד. הוא היה גאה בעצמו כשחתך את חבל הטבור, טרק את הדלת ועשה את הצעד הראשון לקראת האושר. באותו הערב הגיע והודיע שהוא עובר לגור איתה. שתי שקיות ניילון ועוד כמה חפצים בארגז הקטנוע. השקט וההשלמה שלה היו המשענת שלו. מתרפק, טובע לתוך חמימותה התנתק מהרגש והעביר את המושכות לשכלו. למרות מחאותיה התעקש להשתתף בדיוק בחצי. בסופו של דבר הכל זה מסחר. לכל דבר מחיר ויש לשלם אותו עד סופו. אחרת לא ניתן להיות אדם חופשי. היא לא הבינה איך מתנתקים ממשפחה. בשבילה המשפחה... אבל הסבריו השכלתניים הותירו אותה חסרת מילים ורק מגע ידה עדיין חש כאתמול שלשום.
הוא טבל את הכפית בתוך הכוס. שובל לבן החל להעכיר את הכהה. אבל עדיין לא היה מסוגל להתחיל ולערבב. הוא לא הרגיש כגיבור למרות שהחליט שהשכל ישמש לו מוחלט יחיד.
כמעט וטעמה על לשונה את הטעם המתוק מריר הזה. מעניין אם בשבילו הוא יותר מתוק או יותר מריר. אולי גם הוא לא יודע. אולי סוד הצלחתה של הכוס הוא דווקא הפשטות והרמזים שפיזרה לכל עבר. לא מתוחכמת אבל מסתורית. אחת שאולי נוח לשהות במחיצתה ומצד שני יש בה הרבה יותר מהנגלה לעין. כמו תמיד הדברים המוצלחים הם דווקא הכי פשוטים. אלה שבסופו של דבר זוכים במלוא תשומת הלב. זהו לקח שכדאי לשנן ולזכור סוף סוף. חשבה וחייכה לעצמה.
כשאמרה שהיא לא יכולה לחיות ככה חשב שרק צריך להסביר. זה כל כך הגיוני שאין כאן מה לא להבין.
אגואיזם אינו תכונה זו מטרה. כל אדם הוא מטרה. תכליתו המוסרית היא השגת אושרו.
"מה זאת אומרת מה עם האושר שלך? זאת צריכה להיות המטרה שלך לא שלי"
"להפך אני אוהב אותך יותר מכיוון שאני דואג לאושר שלי"
"אם את אומללה את צריכה לדאוג לאושר שלך."
"מה זה קשור למוצא שלך?"
"די! מספיק עם השטויות האלה! בטח שאת מספיק טובה עבורי."
"לעובדה שפיטרו אותך אין קשר למוצא שלך ובוודאי להרגשה שלי אלייך"
"זה בכלל לא נכון. אני מאוד מחבב ומעריך את המשפחה שלך."
"אלה סתם רגשי הנחיתות שלך."
הוא נשבע לעצמו שלא יכנע יותר למניפולציות רגשיות. עכשיו, הוא כבר מכיר את המלכודת. הלילה ישן אצל אילן. כל הנפילים משלמים מחיר בכדי שאולי העולם בסוף יהיה טוב יותר. מחיר תכליתו המוסרית. דמעות אינן טיעון לגיטימי גם במחיר ניצחון פירוס.
שוב נשלחה אליה היד, לופתת אותה בעדינות ומקרבת את שפתה לשפתיו. היה משהו חושני בריטואל הזה. כל פעם המגע התארך ונמשך קצת יותר מהפעם הקודמת. ככל שהמגע היה ממושך יותר, ידעה, שהסוף, גם הוא, קרוב יותר. כמו פרפרים ואור. כמו לחיצה ממושכת על דוושת הגז במכונית. כמו גבר ואישה. האם זה כך משום שסיימה את תפקידה? האם זה משום שאי אפשר לשמור על החמימות הזאת לנצח גם אם מאוד רוצים? בסוף החום מתפוגג ונשאר רק נוזל מר ותפל עם הרבה משקע בקרקעית. יש למהר ולהנות ממנה. לרגע הצטערה על הסוף הצפוי. נזכרה בכאב כי היא רק אחת מני רבות שבמהרה יחליפו אותה ואף אחד לא ישים לב. משלימה עם העובדה שהיא מחומר ממוחזר ולכן קל להפטר ממנה ללא שום נקיפות מצפון. גם היא, כמו רבות לפניה, תמצא את עצמה בתחתית הפח. לאחר שהתמסרה והעניקה את כל חומה היא משלחת אותו לדרכו בהיר מחשבה.
הקפה איבד מחומו וגם טעמו דהה. האם ושני הילדים הסתלקו מותירים חורבן מאחוריהם שהגביר את מלמול המנקה אבל גם איפשר מעט מרגוע לאוזניו. השלישית הצטרפה אל הזוג מאחוריו והתקבלה בשלל חיבוקים ונשיקות, קבוצת הנערים נצמדה לאחד המרקעים ורק הנערה מלפנים המשיכה לחכות כשהיא מסלסלת תלתל משערה. הכפית שבכוס עמדה קפואה בצומת ההחלטה. איך ניתן ליישב בין אני מאושר משמע אני קיים! לבין אני סובל משמע אני קיים! שני עולמות אשר רק כפית אחת מגשרת בניהם. שני תרבויות, שני מינים, שני צבעים, שני הפכים – והחלטה אחת. ההגיון היה ברור כסדרת אבני לגו מהודקים, ללא שום רווחים, לכדי משהו שלם ונכון. אבל בכל זאת הרגש הצליח לנעוץ שיניים, כמו פיט בול, כואב ולא מרפה. נשימה עמוקה. אנחה. החלטה! איך שלא תסתכל על זה הקיום קיים, ותו לא. אוביקטיבית מוקה זו פשרה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
