אל פחד / רונן
פחד זה סם החיים. פחד זה גם כמו יבלית. אם לא מנקשים אותו הוא משתלט על
כל חלקה טובה. כשתולשים אותו נתלש החלק שמעל פני השטח בעוד
השורשים מתחפרים עמוק ומחכים להזדמנות לצמוח מחדש.
בדיוק השתחררתי מהצבא. חיפשתי עבודה שבה ללא ניסיון, ללא ידע
וכמעט ללא כישורים, ניתן יהיה להרוויח הרבה כסף ומהר. גילגלתי עם שני
חברים את הרעיון לנסוע למסע חיפוש עצמי בדרום אמריקה.
אולי אפילו אגיע עד למונלייט ביי. לי לא היו הורים עשירים שפרנסו את כל
גחמותי. פתחתי את מדור הדרושים לחפש את עתידי. מכירות צעקו אלי
האותיות בשלל צבעים.
אולי זה מראה, אולי זו צורת ההתבטאות. שפת גוף? התקבלתי! חברת
תיקשורת מהמובילות. היינו כאלף איש בהתחלה, לפני המיונים. התקבלנו
שמונה. אני חושב שדווקא חוסר האיכפתיות שלי אם אתקבל או לא העבירה
מסר מסוים. הכרתי אנשים שהלכו לסדנאות שיכינו אותם לקראת המיונים
שמונת המאושרים הוזמנו לקורס הכשרה, על חשבון החברה ובשכר כמובן,
בבית מלון מפואר במרכז הארץ. הקורס לא כל כך עניין אותי. רציתי כבר
להתחיל בתחלס. למכור ולטוס מפה. עד ליום שפגשתי את גדעון.
"גדעון דן? הקרח?"
"אתה מכיר אותו?" הבנתי משתיקתו ומהבעת פניו שרצה שאמשיך. כן גדעון
היה קרח. האדם הכי כריזמתי שהכרתי בחיי. משום מה כריזמה התחברה אצלי
עד לאותו יום לגבריות. עברו שלושה שבועות של לימודים טכניים בעיקרם.
ידעתי שעוד שבוע הקורס מסתיים ואף מילה על מכירות. כששאלנו אמרו לנו
לא לדאוג גדעון יטפל בזה. ניתן היה לחוש בהערכה הרבה שחשו אליו כולם.
אצל כל מי שדיבר על גדעון, גם בקרב ההנהלה הבכירה, היה מין ניצוץ כזה
בעיניים. ניצוץ כמו זה המתרחש כאשר מחברים את המינוס לפלוס במצבר
של הרכב. השם גדעון הספיק בכדי להטעין אנשים באנרגיה.
היה יום לימודים קשה. מהבוקר טחנו לנו עם כל מני טבלאות המרה וסטטיסטיקות
יבשות. הרגשתי שכמות הידע המשעמם הזה עולה על גדותיה. התגלתה נזילה
מדאיגה באחד הסכרים. הארי פוטר היה בסכנת טביעה יחד עם הזכרון
מהנשיקה הראשונה, כריסטופר סנואו והשנאה שלי לתרד. על מנת להגן על
נכסי צאן ברזל הופעלו שמורות עיני והורדו אל חצי התורן. מערכת
החשיבה ועיבוד הנתונים הועברה לניוטראל. הפכתי לזומבי מלומד. כלפי חוץ
הייתי בתוך השעור. מבפנים הייתי בהיברנציה מוחלטת. אני לא יודע מתי
בדיוק כבו האורות. קולות חברי המודאגים שלפו אותי שוב לחיים. כששבתי
להכרה מודעת ניתקלתי בחשיכה מוחלטת וקולות מודאגים שניסו להסביר,
בעיקר לעצמם, שהכל בסדר. בטח הפסקת חשמל. מהר מאוד התברר לנו
שהמרצה איננו בחדר, המזגן הפסיק לעבוד ושהדלתות נעולות מבחוץ.
התחלנו להזיע. מהריחות שעלו מאיתנו ניתן היה לעשות לימונדה. עוד לא
הייתי בדיוק באיפוס מוחלט כששאגה אדירה שליוותה דמות בעלת הילה
ירוקה חולנית צנחה עלינו מלמעלה. גדעון בהחלט אהב כניסות דרמטיות.
נבהלתם? פחדתם? שאל בעודו מלטף את קרחתו. חלק הודו בחצי פה שכן. ריח
השרותים שהחל מתגנב לאפינו גילה שלא כולם אמרו את האמת.
מצויין הכריז גדעון. מי שפחד הכי הרבה. יצליח הכי הרבה במכירות. מהיום
הפחד הוא החבר הכי טוב שלכם. כדאי שתתחילו לעשות עמו הכרות. כך
מתחילה כל התמכרות.
אני לא זוכר כמה זמן הקוף כבר גר על גבי. נראה היה שרק אני מודע לו. אמא
לא הרשתה חיות מחמד. אז בהתחלה זה היה נחמד. חבר שהוא רק שלי. אחר
כך הוא לא עזב אותי לרגע. תובע כל הזמן את מלוא תשומת ליבי. תקופה
מסויטת רווית מניפולציות. מאז הבית חולים הוא נעלם. לפעמים אני קצת
מתגעגע. אבל אם הוא יחזור....
זה מוזר על מה חושבים במצבים קיצוניים. הגשם שלא הפסיק לרדת כל השבוע,
הפך את הקרקע, לעיסה הגדולה בעולם. זה היה כמעט ובלתי אפשרי ללכת.
הסבך כבר לא הטריד אותנו. התרכזנו בעיקר בחילוץ רגלינו מתוך העיסה
ובדיקה כי נעליינו עדיין לרגלינו. כמו קבוצת רקדנים נוירוטית חזרנו על
הריטואל. צעד, שליפה, קול יניקה מבחיל, מבט, יש נעל וחוזר חלילה. מדי
פעם היינו נעצרים על מנת שביש המזל התורני יאתר את הנעל שהבוץ החרים
זה היה מספיק גרוע ללכת בו שלא לדבר על לשכב בתוכו. הרגשתי איך שערותי
מתקשות לכדי גוש אימתני. לסרק אותן יהיה בלתי אפשרי, חשבתי. מתעלמת
מהצרות האמיתיות שלי. שלושה אנשים כהים.
מבעד למסכי הגשם ניתן היה להבחין רק במיתאר גופם. גוון גופם היה כהה.
כהה יותר משלי. שניים אחזו בחוזקה בידי. מצמידים אותי למה שהיתה
פעם אדמה מוצקה. הייתי צריכה מדי פעם להרים את ראשי ככל האפשר בכדי
לא לטבוע בבוץ. האדם שלישי היה הכי עסוק. ביד אחת ריסן את בעיטותי
וביד השניה קילף את מכנסי ותחתוני מעלי. השבוע הקשה במעבה הג'ונגל
השאיר את חותמו. כוחתוי נטשו אותי במהירות. התנגדותי התמוססה לתוך
עיסת הבוץ מותירה אותי חשופה לחסדי הטבע והגורל. התפוגגתי באיטיות
מייסרת לתוך אי קיום מסוייט. בראשון זה רק כאב. עם השני הגיעה הבושה
ותחושת האפסות. השלישי החל לפרום את תפרי. מהאני הישן נותרה רק
פיסת אני מסומרטטת ושאריות. טלאים וחוטים שהותירו אותי מאווררת ופרומה.
כל נסיון להטליא ולתקן אותי ייצור אדם שונה. אדם חסר.
"ולא פחדת?"
על זה בדיוק חשבתי כשנזכרתי במה שקרה. מעולם לא סיפרתי לאיש מה קרה
לה שם"
"על מה חשבת?"
ניזכרתי בגדעון ובמה שהוא פעם ייצג עבורי. ברגע מסוים, כשהם מיצו את
התנוחה הנוכחית, מצאתי את פני קבורות עמוק בתוך העיסה. כמעט ויתרתי
חשבתי שיהיה עדיף לנשום קצת בוץ לשם שינוי. רק קולו המודחק של גדעון
והסיסמאות שלו עזרו לי להשאר בחיים.
"מה הרגשת?"
כעס! כעס איום ונורא. כעס משמיד. כעס מחטא. כמו נד של חום הבא
בעקבות ביקוע גרעיני. גל שאידה את כל ישותי והפך אותה לזכוכית מחושלת
של כעס טהור. כעסתי כפי שאיש לא כעס לפני. כעסתי על עצמי.
לא היה בי שום כעס על הגברים שחיללו את גופי.
לא הי בי כעס על הגשם, הטבע או על אלוהים.
כעסתי רק משום שלא פחדתי יותר. שלום חבר.
באותו חרוט זמן. על קצה חודה של שניה, בשבריר של שניה, הכל קפא.
מסך צפוף ובלתי עביר של מים תלה באויר יוצר צורות גאומטריות של חללים
שהתלכדו.
הסבך חדל מלהפיץ ריחות צמחיה נרקבת ואת קולות הכאב והעונג מהמים המכים
הבוץ הפסיק לרגע מיניקתו כתינוק המשתהה לרגע מול פיטמת אימו.
האבר שהפך את קרבי לכדי עיסה מדממת עצר כבוכנה במנוע שנשבר בו התלתל.
באותו שבריר קריסטלי הבנתי את המשמעות האמיתית של 'החבר הכי טוב שלי'.
הייתי ילד רגיל. ילד סנדביץ. אחות גדולה ואחות קטנה. יחסי הכוחות היו תמיד
נגדי. אבל אהבתי אותם. אבא עבד במפעל כמנהל חשבונות. אמא היתה עקרת
בית של חוץ. בבית היא לא עשתה כמעט כלום אבל בחוץ תמיד התלוננה על
עבודות הבית. תלמיד בינוני. לפעמים קורס קיץ בעיקר במתמטיקה. הכי קשה
היה המעבר לתיכון.
כן, נכון, אני מתחמק מהעיקר.
פחד?.
אני לא זוכר שום פחד משמעותי בחיי. פחדתי להכשל במבחנים. פחדתי שלא
יהיו לי חברות. פחדתי שהמורים לא סובלים אותי. היתה אפילו תקופה
שפחדתי מהצבע הירוק.
סתם ככה?
אני לא חושב שהיתה סיבה מיוחדת. פשוט לא אהבתי ירוק.
אני לא יודע למה אמרתי פחדתי. אולי בגלל ששאלת על פחד ומכיוון שבתקופה
ההיא לא סבלתי צבע ירוק אז אמרתי שפחדתי מירוק. היום אין לי בעיה עם ירוק.
איזה מין שאלה זו איזה ירוק לא אהבתי. ירוק.
אני יודע שיש כל מני. מין ירוק דהוי כזה. ירוק מגעיל של בית חולים.
בוודאי שהייתי פעם בבית חולים. יש מישהו שלא היה?
אתה מתכוון בגיל ההוא של תיכון?
אושפזתי לחודש וחצי.
הכי מצחיק זה שאבי ואני היינו מאושפזים באותו הזמן באותו הבית חולים וכמעט
לא ראינו אחד את השני.
אמא ואחיותי רוב הזמן ביקרו את אבא.
כי הוא היה במצב קשה. בסוף הוא נפטר.
סרטן במעי. לילי, אחותי הגדולה, אמרה שטוב שלא ראיתי את אבא. ככה יהיה
לי זיכרון מאיך שהוא היה לפני שהמחלה כירסמה אותו לגמרי. בכל זאת אני
זוכר אותו קרח. הוא הסתובב עם המחלה שנתיים אבל רק בחודשיים
האחרונים הוא אושפז. הרופא אמר שצריך מזל עם מחלה כזאת. לאבי לא היה
הוא לא נפטר מיד.
אני? סתם! היו מכות בבית ספר ושברתי יד ורגל.
זה לא קשור לכל זה.
אם אתה מתעקש. מכיוון שלא הייתי תלמיד טוב. לא הצלחתי להתקבל לתיכון
קרוב לבית. התיכון היותר טוב, זה שהתלמידים הטובים למדו בו. אני הלכתי
לתיכון השני, הממלכתי. היה שם בריון אחד. הילדים קראו לו גולי. הוא היה
מין ילד מגודל שנהנה להשליט טרור. מהיום הראשון בכיתה ט' הוא החליט
להתלבש עלי. זה התחיל בדחיפות במסדרון. קצת מכות בהפסקה. פעם אחת
תפסה אותו המנהלת והשעו אותו ליומיים. מאז הוא הפך למתוחכם ואכזרי הרבה
יותר. היו לו שלושה חברים. לא גדולים כמוהו אבל לא פחות רעים. הם היו
עוקבים אחרי ומחכים שאלך לשרותים. אז אחד היה נעמד כשומר בדלת
והשלושה הנותרים היו בודקים את גבולות דמיונם.
לא כל כך זוכר מה הם עושים לי. זה חשוב?
אז הייתי מתאפק ולא הולך לשרותים. זאת גם היתה תקופה שהייתי חולה הרבה
והפסדתי המון ימי לימוד. אפילו המנהלת התקשרה מודאגת לאמא שלי.
שום דבר מיוחד. קצת כאבי בטן, שפעת. פעם אחת כאב לי הראש שבועיים אבל
הרופאים לא מצאו כלום.
הייתה מסיבת פורים ואכלתי ושתיתי הרבה. הייתי חייב לשרותים. חיכיתי
שתיגמר ההפסקה. אחרי שכולם כבר נכנסו לכיתה ביקשתי מהמורה לגשת
לשרותים. אני עד היום לא מבין איך גולי ניחש שאני אבוא. הוא חיכה לי שם עם
החבר'ה שלו. אבא כבר היה בבית חולים. תיכננתי אחרי הלימודים ללכת
ל'עוגיה קטנה שלי' ולקנות לו את האוזני המן שהוא אוהב.
גם, לא זוכר מה קרה בדיוק.
דבר אחד אני זוכר גולי לא קיבל את הכסף. לא משנה מה הם עשו או אילצו אותי
לעשות. התעוררתי בבית חולים כבר עם הגבס. אמא באה לחמש דקות אחר כך
קראו לה לאבא.
בנג'י. צניחה חופשית. לשחות עם כרישים לבנים באוסטרליה. שנתיים
נהגת מרוצים בדייטונה.
אלוהים כנראה לא אוהב אותך.
כי אם הוא היה אוהב אותך הוא היה אוסף אותך אליו מזמן.
את מאמינה באלוהים?
מה אמרת? שאת מאמינה בקופים?!
ניסית פעם סמים?
תראי, האמת שאני חושב שאת שפויה לחלוטין ושהמקום הראוי לך הוא הכיסא.
מה אני עושה כאן? זו שאלה שאני שואל את עצמי לא פעם. בית המשפט מינה
אותי על מנת לקבוע אם את אחראית למעשייך ואם את כשירה לעמוד למשפט.
זהו, שדעתך כרגע לא קובעת. אולי תספרי לי למה עשית את זה.
איך שאת רוצה. תחליטי את אם קודם הרצח או קודם שאר השטויות שעשית.
פחד? איך כל זה קשור לפחד? ממתי אל פחד זה קונץ?
אם שואלים אותי. אני הייתי שולח אותך לפגוש את מר וולט. אבל כעת אני לא
בטוח מה אכתוב בדוח. אני מאוד מקווה שלא נצטרך להפגש שוב.
שאינה עוברת תהליך הכחדה משום שהסובל מפוביה נמנע מחשיפה לגורם
המאיים באופן עקבי. מכאן שחשיפה מכוונת תאפשר את הכחדת ההתניה
וסילוק הפוביה. תהליך דומה מבצעים עם מכורים קשים. קיימות שלוש שיטות
עיקריות:
ובאופן מבוקר, לחילופין נעשה שימוש בדמיון מודרך. האדם החרד מתרגל
חשיבה על מושא חרדתו תוך כדי שמירה על תחושת רוגע בגוף. לטיפולים
אלו אחוזי הצלחה גבוהים מאוד, בתנאי שהמטופל נכון לחוות מצב של
אי־נוחות מסוימת ולהשקיע מאמץ בטיפול לאורך זמן.
טיפול בהצפה- הסובל מפוביה נחשף אל הגורם המאיים באופן פתאומי וללא
טכניקת רגיעה תומכת. לדוגמה, אדם שמפחד ממרחבים פתוחים נלקח אל חוף
טיפול באמצעות דיגום (modeling) - המטפל משמש כדוגמה התנהגותית
חיובית על ידי התמודדות עם הגורם שמפחיד את המטופל ללא פחד.
מחר אתאהב, אולי אזיל דמעה.
מחר אפנה די זמן לאהבה.
יהיו לי ילדים אולי גם נכדים
הרבה תחביבים והמון בגדים
אטפח את גופי
אאפר את אפי
אבל כעת, בכדי שלא ארעד
הנה הוא בא, קבלו את מר פחד!!
ההרגשה הייתה לא מוכרת ויחד עם זאת ידועה. כמו פגישה עם חבר מאוד
קרוב שלא התראתם יובלות.
חשתי בבואו הקרב. פי היה חרב. נשפתי מתוכי את השחור מסטיק
המתערבל באניצי חושך מתעבים. השיער על ידיי סמר. הדחף המידי היה לברוח. להסתלק מכאן. מה אני בכלל עושה פה. בתוך ענן אפלה מורבידי נשמתי עמוק, סופג את
התחושות, מתענג עליהם. כמו נרקומן מיומן הנחתי אצבע על האמה מאתר
את הוריד. תרגלתי רבות את המדידה ואכן הבחנתי בשינוי בקצב. ידי החלה
מזיעה מאוד. לפתע הבנתי שלא רק היא כי גם השחור הזיע כמו אספלט בסהרה
תחושת המחנק התגברה ויחד עמה צפיותי. רעידות החלו בבית החזה והתפשטו
לכל הגוף. ליקוי חמה ריגשי באמצע היום. הרצון לברוח היה קשה מנשוא.
נלחמתי בו כמנורת 60 וואט המנסה להאיר חור שחור. שדי התנפחו וכאילו
הגדילו את נפחם. פיטמותי היו נוקשות ובד חזית התחרה השחורה יצר בהן גרוי
לא נעים. חשיכה נעימה עטפה אותי. מערסלת אותי לקרבה. דקירות החלו
בחלק הפנימי של ירכי.
שיירת נמלים קטנות ושחורות ה
ח
ל
ה
עושה ד
ר
כה מהסולר פלקסוס אל מתחת
לקו הבושת. מתמזגת לאורך קו השיער השחור. הזיקפה הממושכת הציקה לי.
מותחת את תחתוני עד כאב. חושי היו מגורים עד לבדל העצב האחרון. האם
שחרקן זה ההפך מלבקן? נקרע בין מתחים מנוגדים של צהוב וקינמון. פרפרים
צבעוניים ריצדו מאחורי ראשי ובין הסינפסות. אדום, צהוב, ירוק הבהבו מעל
מעבר חציה כמו פה צוחק מלא בשיניים רקובות המעביר את העוברים ושבים.
מגשר בין עולמות. מחבר בין יקומים. לאיש לא איכפת אם מדי פעם נעלם
אחד מהם בחללים. לכל אחד יש עבר שחור. העוברים לא תמיד שבים.
בננה זרחה בשמיים מחממת דובוני איכפת לי שסרחו. שחרקן יכול לחיות רק
באור שמש כשמגיע החושך הוא חייב להסתגר בסולריום. איבר מין חללי
נחת בנמל התעופה. העטרה הסגולה המשיכה להסתחרר עד שהגיעו
מכוניות הכיבוי מלאות בגמדים ארוכי אף. פילים גמדיים שלחו חדק ארוך ואחזו.
למה פה? גואנקו. אור פלורסנטי זרח מישבנו של אדם העוטה חלוק ירוק.
נקודה מרצדת באקוריום אלקטרוני שמרה על קצב אחיד. בלי טמפונים
הצחיק אותי פתאום. אנשים חסרי פנים הביטו בי כאשר טעם העגבניה נמהל
בטעמו של בטהובן. מלפפון ירוק, קצוץ. לא חמוץ. קישוא ממולא. מגזר עושים
סלט גזר. מגבר עושים סלט אבר. מאושרת. אני צריכה להיות. היא חייבת
לכתוב בפנקס הקטן. אין קטן.
אני עוד אצליח. אתה תראה. כולם יראו.
כי הפחד הוא סם החיים. הקוף שומר על הגו זקוף.
גדעון הוא ירובעל הוא אשר אמר הראני עוד נס אחד.
והמלאך הראה לו. גם אלוהים.
זאת היתה מכירת חיסול אלוהית.
הפחד הוא לא חסם. הפחד הוא הסם.
פחדדד
על ידי רתימת הפחד אתם משנים את מהלכו. איש מכירות טוב רותם את הפחד
לצרכיו. בתהליך המכירה שני הצדדים פוחדים. לפני שינוי כולנו למעשה
מפחדים ולכן הנטייה הטבעית שלנו היא לשמר את הקיים. תפקיד איש
המכירות הוא לשנות את הקיים ולכן הוא צריך לטפל בפחד. תהליך מכירה
הנו למעשה תהליך של שינוי. הלקוח שלנו פוחד, הוא פוחד מהבלתי ידוע
שיביא בחובו השינוי. האינסטיקנט הראשוני שלו הוא להתנגד לתהליך,
לדחות אותו. תרשמו לפניכם ותשננו זאת היטב.
'שינוי' – כל שינוי, הנו ההסכמה לוויתור על התועלות של המצב הקיים.
אדם שאינו מפסיק לעשן אינו מוכן להפרד מהתועלות של המצב הקיים. מה
שהוא אומר לנו או לעצמו הנו רציונליזציה של עובדה פשוטה זו. לכן
אתם אינכם סוכני/אנשי/מנהלי מכירות. אתם כולכם סוכנים של שינוי. בכדי
להוביל את הלקוח לרכישה אתם חייבים לספק לו תועלות חדשות במקום אלה
שהוא נפרד מהם. לא עשיתם זאת לא תיהיה מכירה. אבל שוב, מתחת לפני
השטח, כל הזמן זורם אותו נהר הלבה שמחכה להתפרץ. נהר לבה של פחד.
הנהר הזה זורם כל הזמן. גם אצל הלקוח וגם אצל איש המכירות. איש
המכירות, כסוכן של שינוי, חייב כל הזמן לטפל בנהר. איש המכירות חייב לטפל
כל הזמן בפחדים של הלקוח ובפחדים של עצמו. איש המכירות חייב להשתנות
גם הוא. לפעמים השינוי יכול להיות גם קיצוני.
פחד יכול להפוך לגורם משתק. לכל אחד יש זיכרון כלשהו מגיל הטיפש עשרה
כשבקרבת נציג המין השני עשינו מעצמנו אידיוטים או שלא התנהגנו כשם
שרצינו. אותו התהליך פועל גם בזמן המכירה או בשעה שאנחנו בלחץ. הפחד
צף ועולה ומונע מאיתנו לתפקד במיטבנו. הוא גם מונע מהלקוח לקבל
החלטות ראציונאליות. הפחד מקטין את יכולתינו. הוא מכווץ את המוח. הוא
עוצר וחוסם אותנו. לא מאפשר לנו להשיג את מטרתנו.
איך רותמים את הפחד? איך הופכים אותו לכוח מניע במקום כוח משבית?
פשוט משנים את מהלכו. גורמים לו לעבוד עבורנו. אם נקח את האותיות
המרכיבות את המילה פחד ונהפוך אותן. מה נקבל?
דחף
האיש ששינה את חיי. ניזכרתי בו שוב בזמן הטיסה חזרה ארצה. אולי היום
אני יותר בשלה לקורס. חברה סיפרה לי שהיתה לו חברה גדולה להדרכת
אנשי מכירות עד שהוא הסתבך עם שלושה קוקסינלים בגן העצמאות. סיפור
עצוב. סיפור שיגמר במוסד גמילה בפאתי יפו. חזרתי מלאה אך לא מסופקת
. שמונים פוביות מסביב לעולם לא הספיקו לקוף. תמיד חסרה מנה נוספת. בסוף
אני אמצא את הדחף שיניע אותי. למרות כל מה שאתם אומרים. בגלל כל מה
שאמרתם. למרות. ובכל זאת נוע תנוע.
שאלה אחרונה לפני שנסיים ותוכלי לחזור לתאך. למה עשית את הניתוח?
אני רוצה לדעת אם את יודעת למה עשית את זה.
לא הרצח לא מעניין אותי וגם לא הסיבה שעשית קרחת.
כל האחרים יכולים לשאול מה שמעניין אותם. אותי השאלה הזו מענינת.
מה שאני עושה בזמני החופשי הוא עניני.
זה יכל להיות ענינך הפרטי. אבל ברגע שבחרת לרצוח שלושה אנשים זה
הפך לעניין ציבורי.
את לא מוכנה לומר. אני מבין. האמת שלא הפתעת אותי.
אם כך יש לי שאלה נוספת. למה את לא מוכנה לגלות לי את הסיבה לניתוח?
האם זה בגלל שאת פוחדת?
אני מבין. כן. זה אפילו ברור עכשיו.
את מוכנה לחכות רגע אני רוצה להחליף קלטת בטייפ. יש לי הרגשה שסוף
סוף אנחנו באמת מתקדמים.
קולו המונוטוני של גדעון שוב הרדים אותי. ידעתי שמעיפים אותי. לא
התחברתי בכלל לעסק הזה של המכירות. יותר מדי פסיכולוגיה פלצנית לטעמי
. חשבתי מכירות זה זבנג וגמרנו. צריך לדעת לדבר יפה, להתלבש באופן
מכובד ושיהיה לך מוצר טוב. זאת הסיבה שבחרתי בחברה הזו האמנתי שיש
להם את המוצר הכי טוב כיום בשוק. אבל אז הגדעון הזה התחיל לנפח לנו את
המוח. מודל הפעמון. מודל הפיקים. חצי נלסון וחצי מנה פלפל בפיתה עם הרבה
חריף. לא התחברתי לצד התאורטי של המכירות. אולי זה נכון שצריך להוולד עם
זה. כוס אמק, מאפה אני אשיג כסף לנסיעה.
שמונה אנשים עזבו את אולם ההרצאות עושים את דרכם למטה אל חדר
האוכל. אחרון יצא בחור צעיר, מאוד נאה, כשמבט שפוף בעיניו. אדם ששהה
בתוך האולם קרא לו. הוא הסתובב וחזר. מבחוץ לא ניתן היה לשמוע על מה
דיברו. עברו שתים עשרה דקות כשהבחור יצא שוב מהאולם. המבט השפוף
הוחלף במשהו אחר. עמוק וקמאי כשל אדם רדוף או מכור. הוא נעצר לשניה
מול הראי במסדרון. סוקר ברצינות גמורה את הדמות הנשקפת מולו. בעודו
מגרד את פדחתו, מעביר יד בשערו הסמיך, הוא שירבב את שפתיו כמו קוף.
אחר כך צבט בחוזקה בשתי אצבעות כל אחת מלחייו עד שהעלה בהם אודם.
קצת צללית ומסקרה יחוללו פלאים חשב לעצמו וירד להצטרף לחבריו לארוחת
הצהריים. בדרך, למרות שהכיר בחוסר התוחלת שבדבר, הבטיח שוב לעצמו,
אל פחד. לעולם!
© כל הזכויות שמורות לרונן
