השחקנית

                           ה ש ח ק נ י ת

      שמה היה לוציה סטורזה בולנדרה,שם בעל צליל אריסטוקרטי, מזמנים אחרים, ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז, במהלכן השתכחו ממני שמות מורות וחברות שהיו משמעותיות הרבה יותר בחיי באותה תקופה, שמה של השחקנית הקשישה נחרט בזיכרוני עד היום. היא התגוררה ברחוב שלנו, כנראה עוד לפני  שעברנו לגור בו; בית אחד הפריד בין בית הורי לבין בית הדירות המטופח בו היא חיה. הייתהכבר קשישה מאוד באותה התקופה ומדי פעם, בהיותי ברחוב, ראיתיה יורדת מהאוטו ופוסעת לעבר דלת הכניסה לבניין. לעת זקנתה, לאחר חיים שלמים בתיאטרון, סלחו לה השלטונות הקומוניסטיים על מוצאה "הלא כשר", כלומר על השתייכותה לאצולה הרומנית הוותיקה שנרדפה ,והעניקו לה את התואר "הגברת הראשונה של התיאטרון הרומני". ויחד עם התואר באו גם כבודים בצורת אוטו עם נהג צמוד.

          הגברת הזקנה לא עניינה אותי במיוחד; הייתי אז ילדה קטנה, בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, וכאשר כבר ביקרתי בתיאטרון – הייתה זו הצגה לילדים ולנוער, לא מסוג ההצגות שהשחקנית הקשישה הופיעה בהן. אך קרבת המגורים לסלבריטי עוררה עניין בהורי ובהיסח הדעת שמעתי מדי פעם קטעי שיחות אודותיה, אולי גם רכילות על חייה בעבר, בהיותה צעירה, אך כל אלה נשתכחו ממני.

           זכור לי רק אירוע שסיפר אבי בהתרגשות פעם, כאשר חזר כדרכו הביתה באוטובוס ממקום עבודתו. היה זה לפני שהגברת הראשונה של התיאטרון הרומני קבלה לרשותה את האוטו הצמוד, ומדי יום, כמו שאר תושבי בוקרסט שהממשל לא חפץ ביקרם, עשתה את דרכה לתיאטרון וממנו באוטובוס. באותו יום, ספר אבי, מצא מקום ישיבה ונצל כהרגלו את משך הנסיעה לקריאה. כשהרים במקרה את עיניו מהספר, ראה את הגברת בולנדרה הקשישה עומדת לידו במעבר ההומה, מחזיקה בלולאת העור שהשתלשלה מהתקרה ונדחפת לכל הכוונים. אבא קם מיד ונתן לה את מקומו באומרו: "גברת בולנדרה, זה כל מה שאני יכול להעניק לך, אך הממשלה שלנו הייתה צריכה מזמן לדאוג לך לכלי תחבורה הולם". האישה הזקנה הודתה לו בנימוס, הוא סיפר, וחייכה חיוך נוגה. ואמנם, זמן מה לאחר מכן, אכן קבלה לרשותה את האוטו עם הנהג.

           משגדלתי קצת, החלו הורי שוחרי התיאטרון לקחת גם אותי להצגות רגילות, כלומר תם עידן הצגות הילדים. בתקופה הזאת הטרום-טלוויזיונית, היה

הביקור בקולנוע הבידור המרכזי שלנו והצגת תיאטרון היה אירוע מיוחד. כל השבוע שלפני נכנסנו לאווירה, תכננו מה ללבוש וכיצד לנסוע וההתרגשות הלכה וגברה עד ערב ההצגה כאשר, לבושים במיטב מחלצותינו, יצאנו מהבית בדרך לתיאטרון.

           אני זוכרת היטב את הערב בו ראיתיה בפעם הראשונה וגם האחרונה על הבמה. את ההצגה עצמה כבר אינני זוכרת- משהו קלאסי, אולי רוסי, הגברות לבשו שמלות ארוכות, מתרחבות כלפי מטה, עם תחרה, קרינולינות וכדומה. היא שחקה שם את הסבתא כמדומני, וכל מה שאני זוכרת זה קטע בו היא רוקדת עם בחור צעיר הדור לבוש, אולי נכדה בהצגה. הם רקדו ולס סוער, והצעיר סובב את האישה הזקנה לצלילי המוזיקה, והיא רקדה בקלילות ובאצילות כשצחוק מאושר על פניה המביטות ב"נכדה".

            אחר-כך עשינו את דרכנו הביתה בתחבורה הציבורית והלכנו לאורך הרחוב שלנו אל ביתנו. כשעברנו ליד מספר 10, ביתה של השחקנית, נעצר בדיוק האוטו השחור. הנהג ירד, פתח את הדלת השנייה ועזר לאישה הקשישה לרדת. במאמץ רב, כשרגליה רועדות ונתמכת ע"י הנהג, נעמדה הגברת הזקנה על רגליה ופסעה בכבדות אל ביתה נשענת על הגבר שלצדה.

            אם מישהו היה מספר שאותה זקנה שברירית ורועדת שבקושי עומדת על רגליה הדקות, רקדה ולס על הבמה שעה קלה לפני כן, וודאי לא הייתי מאמינה. אבל ראיתי זאת במו-עיניי. נכנסנו בדומיה הביתה, נרגשים מהמראה.

אבא מלמל משהו על כוחה של האומנות, על הרגשת שליחות, על הרצון למות על הבמה.

             ואמנם היא נפטרה זמן קצר אחרי-כן. לא שמעתי אם זכתה למות על הבמה ואם לאו, אך שנים לאחר מכן, כאשר הייתי חולפת על פני הבית שהיה ביתה, היה מציף אותי איזה רגש מוזר, מעין עצב, הרגשת אבדן קלה, אולי געגועים.

             מאוחר יותר, בפרספקטיבה של זמן, ראיתי בגברת הזקנה סוג של גיבורה, בדומה לחייל שלא עוזב את המערכה עד הסוף המר; אך עם חלוף השנים התחלתי לראות את העניין באור שונה: להמשיך הלאה, להופיע מדי ערב על הבמה, היה בשבילה צורך קיומי, טעם החיים, הסיבה היחידה של אישה זקנה וערירית לקום כל בוקר מחדש.

כל הזכויות שמורות