גברת ועד הבית - אבטיח על הסכין

אויש הרגליים שלי קורעות אותי, זה לא פעם שהייתי צעירה והייתי הולכת ברגל את כל הדרך מבן יהודה ליהודה המכבי, אוי איך החיים השתנו! פעם ברחובות של תל אביב  היו אנשים אנשים! ממש א מענטש! כל אחד אמר שלום וכל אחד חייך ובעלי זכרונו לברכה היה לו הרבה חברים!

היום מה שרואים ברחובות של תל אביב זה רק הזקיינים האלה כמוני עם הפרמננט של המספרה של לאל'ה והזקנים עם הפיליפינה, כמו גברת פרוכטר והזקנים עם המקל. אוי ומצד שני יש את הצעירים והצעירות כמו הבחורה הזאתי רבינוביץ' שהולכים חצי ערומים עם התוכעס בחוץ והציצקעס בחוץ והשכל נופל להם בחוץ יחד עם כל מיני עגילים ומבט של טיפשים בעיניים. אוי אני בגילם כבר הבאתי את אריק לעולם ומתי שהיינו בחולון כבר עבדתי בקונפקציה של טכסטיל! אוי א ריבויינע של פתח תקווה וגני תקווה ביחד. ואני היום באתי מהשוק עם הסל. וכשיצאתי בבוקר מהבית היו שני ניירות מפוזרים על הרצפה, ואני מיד שמתי אותם בפח הזבל, איזו חוצפה! לזרוק שני ניירות על הרצפה בחדר מדרגות! וכבר הייתי עצבנית מאוד.

 ולוקחתי בקו שמונה והלכתי שמה בשוק הכרמל בירידה, וזה היה הבסטה של שלום, חשבתי שהוא עדיין שם, אבל ראיתי בחור עם שן זהב ושאלתי אותו – תגיד אדון שלום כאן?

אז הוא אמר לי ששלום נפטר והוא מחליף אותו וקוראים לו שי. אז אמרתי "אוי ויי זמיר!" בקיצור ביקשתי אבטיח על הסכין. אז מיד מיד הוא בחר איזה אבטיח כזה עגול עם פסים של פרה, כמו פרה של שוקולד, שעושים מו מו ונותנים חלב. והשוחט רודף אחריהם ולוקח להם את הקישקשעס ואת החלקים הכי טובים. א קיצער. היה איתו עוד אחד כזה ז'לוב עם שפם כמו של עזמי בשארה הדרעק מהכנסת ועמד מאחורי. וההוא לקח סכין כזאת של פוגרומים ופתח האבטיח וזה היה חצי רקוב והיאך שלו היה נראה כמו ציר של גפילטע עם חריין.

אז אמרתי לו בלי בושה – אדוני זה רקוב. זה לא שווה גרוש!  

ואז זה שמאחורי התקרב כזה ואמר – זה דבש! זה דבש! והסתכל עליי במבט לא יפה.

והשני, שי הנחש אמר - זה עולה עשרה שקלים! תשלמי!

ואני אמרתי – מה אתם חושבים? אני טטלה? אני לא אשלם אפילו גרוש! זה נראה כמו מה שציפור עשתה לפני שבוע!

והזה עם השפם אמר- אינעל דין מי שהביא אותך יא חרא! את תיקני את הדבש הזה עכשיו!

ואנשים התחילו להתאסף מסביב כאילו יש כאן איזה מופע בידור, ואני לקחתי את הרגליים והלכתי. כי אני לא פראיירית!