פ ר י צ ה
רפי סקר את הבית מהמדרכה שממול. לאחר בדיקה מהירה אך יסודית, במהלכה השתכנע שלא חל שום שינוי, עבר את הכביש, נכנס במהירות דרך השער ופנה ימינה בשביל המרוצף שבגינה. הוא הלך מסביב לבית עד למרפסת המטבח הקטנה.
הוא תיצפת על הבית ביומיים האחרונים,גם בבקרים וגם עם רדת החשיכה.
השתכנע שהדירה נטושה, כנראה הדיירת – ששמה התנוסס על תיבת הדואר-נסעה. הוא כבר צלצל ביומיים האלה פעמים מספר בפעמון הכניסה, אך לא היה מענה. הבחין בדואר שנערם בתיבה. בערבים ראה אור בוקע מחלון קטן אחורי,הוא שיער שזהו חדר האמבטיה. אותו אור דלק במשך כל שהותו במקום; מלבדו
לא הואר שום חדר אחר. "אופייני להשאיר אור במקום כלשהו בבית כדי להטעות", חשב רפי.
עכשיו הגיע במהירות למרפסת, הזיז את התריס – הוא כבר בדק אותו אתמול וידע שאינו נעול- עלה על מכסה בלוני הגז, טיפס בזריזות על המעקה, קפץ פנימה וסגר מיד את התריס אחריו. הוא גישש אחר דלת המטבח הפתוחה למרפסת – גם זאת וודא אתמול – ונכנס. חושך מוחלט שרר סביבו. רפי הוציא את הפנס שהיה חבוי בכיס פנימי של מעילו, והדליקו. אלומת אור זעירה האירה קלושות את המטבח. הוא יצא לסלון והסיט את הפנס בתנועה סיבובית לעבר הקירות.ריח צחנה עלה באפו והוא הרהר שבוודאי הבית היה סגור מזה זמן רב. ראה מזנון מיושן ומערכת ספות כהה. כשהפנה את הפנס לצד שמאל, הבחין בפרוזדור עם מספר דלתות.
מניסיונו ידע שארון חדר השינה זה המקום הראשון שיש לבדוק: צפוי ובנאלי אבל רב האנשים מחזיקים שם את דברי הערך שלהם. וגם בשידות, במידה וישנן. מעטים בעלי חשיבה יצירתית, ואז גם הוא צריך להפעיל את הדמיון ולהתאמץ יותר. וישנן כמובן הכספות, אך הוא ידע שאין זו מהדירות שצפוי למצוא בה כספת: אזור וותיק של בתים פרטיים קטנים, בחלקם לא ממוגנים ביותר,כמו זה, שיש בו סורגים רק בחלקו הקדמי; שלל צנוע אמנם, הוא העריך, אך גם בלי סיכונים גדולים. אוכלוסיה קשישה ברובה, ואלה מחזיקים את תכשיטיהם בארון וגם את המזומנים, כי לא הסכינו לכרטיסי הפלסטיק.
רפי פנה לכוון הפרוזדור, מאיר בפנסו את דרכו, עיניו בדלתות שנראו משני הצדדים, כשרגליו נגפו חפץ גדול שהיה מונח בדרכו; הוא נפל, השתטח עליו ופנסו עף מידו והתנפץ על הרצפה. שמע גניחה חלושה וליבו התכווץ מפחד כשהבין שצנח על גוף אדם שכוב על הרצפה. הוא התרומם על ארבעה גפיו, דלג מעל המכשול וזחל לעבר הכוון ששם נפל פנסו. גשש בחשכה, מצא אותו ונסה להדליקו, אך לשווא.
שמע שוב גניחה ואחריה מלמול חרישי; לבו פעם עדיין בחוזקה, אך הוא נרגע במקצת. עיניו, שהתרגלו בינתיים לחשיכה, הבחינו במעומעם בגוף אישה שכוב על הרצפה. הוא פסע כמה צעדים לכוונה והרגיש בגל הצחנה שעלה ממנה. עכשיו הוא עמד למרגלותיה וראה אישה זקנה מתבוננת בו ונאנקת מכאב. הוא כרע ליד ראשה והבחין בתחינה שבעיניה. "גברת, קרה לך משהו, נפלת?" שאל מבולבל. מעין קרקור צרוד בקע מגרונה. רפי התרומם, הלך לכוון דלת הכניסה וגישש אחר המתג. החדר נמלא אור. הזקנה שעל הרצפה עצמה את עיניה ואז פקחה אותן לאיטן. עיניה היו אדומות ונפוחות מאד, הבחין. הוא ראה שכותונת הלילה הארוכה שלבשה הייתה רטובה בחלקה התחתון וכתמים כהים חשודים בצבצו מצדדיה. ברור שהאישה שוכבת פה זמן רב ועשתה את צרכיה על עצמה. הוא כרע שוב ליד ראשה משהבחין שהאישה מנסה לדבר. יותר מקריאת שפתיה הוא הביו שהאישה מנסה להגות את המילה "מים" .הוא רץ למטבח, מלא כוס וחזר אליה. הניח את הכוס על הרצפה; בשתי ידיו הרים בזהירות את ראשה,השעין אותו על ידו השמאלית, תפס בימינו את הכוס והגישו לשפתיה, והיא לגמה בנואשות, בלגימות גדולות והנוזל נשפך והרטיב את צווארה וקדמת כותנתה. משפסקה לשתות, שאל: "גברת, את יכולה לקום?
שאני ארים אותך?" היא הנידה ראשה, נאבקה עם קולה שעדיין בגד בה ולחשה לבסוף "הרגל, היא שבורה". שאל כמה זמן היא שוכבת כך.יותר מיומיים,ענתה.
רפי נחרד. כלומר ביומיים האלה שהוא הסתובב סביב ביתה, שכבה אישה זקנה בחושך על הרצפה בתוך צרכיה, פצועה ובלי מים ומזון. ואיש לא נכנס אליה. הוא סקר אותה במבטו: ראה עיניים כחולות בפנים חיוורים מאד, שיער לבן ולח דבוק לרקותיה. קם, לקח כרית מספה קרובה והניח את ראשה עליה. ראה הכרת תודה בעיניה. בת כמה היא צריכה להיות? שאל את עצמו. הוא התקשה להעריך את גילם של אנשים מבוגרים, אך שיער שהיא צריכה להיות הערך בגיל סבתו, בסביבות ה-80. הוא עמד כמה רגעים מתלבט, ואז שאל:"להתקשר למישהו ? יש לך ילדים, נכון גברת ?" צל עבר בעיניה והוא עקב אחר מבטה שהופנה אל הקיר שממול . הוא ראה שם תמונה של חייל צעיר המחייך אליו,ובמבט שני הבין שזו פינת הנצחה. "למי לצלצל"- שאל. היא התאמצה לדבר:"למטפלת, המספר שמה, ליד הטלפון... היא לא באה.." מסרה לו את השם והוא מצא את המספר. חייג, חכה, אך לא הייתה תשובה. "אני אזמין אמבולנס" – אמר בפסקנות. הוא זכר רק 100, מספר המשטרה, אך הם קשרו אותו עם מגן דוד אדום. לקח כ-20 דקות עד שהגיעו, והוא ישב לידה ותפס את ידה בידו:"עוד מעט גברת, עוד מעט יעזרו לך." שוב מבטה האומר תודה נח עליו. הוא נגש לפתוח את הדלת מששמע את הצלצול: שלושה פרמדיקים צעירים, שני בחורים ובחורה. הם שמעו את הסבריו: בא לבקר ומצא אותה ככה. המטפלת לא הגיעה ולא עונה לטלפון.
הם העלו אותה בזהירות על אלונקה והוא הלך אחריהם עד האוטו. "אתה יכול לנסוע אתה בתוך האמבולנס" אמרו לו. עיניה צפו בו בשעה שהנהן. הוא חזר לנעול את הדלת במפתח שמצא על שלחן קטן בכניסה, כשהאמבולנס הגיע.
הוא בלה שעות בחדר המיון. היה צריך להסדיר את הרישום בדלפק; והוא מסר את שמה – שידע מתיבת הדואר- ואת גילה – ששיער. יותר לא יודע, אמר, היא קרובת משפחה רחוקה. ימסור את שאר הפרטים בהמשך. האחיות טפלו בה בינתיים, ניקו אותה והלבישוה כותונת נקייה. הוא סיפר להן שהיא לא אכלה דבר יותר מיומיים, שיש להאכילה דחוף,אך הן טענו שאסור, שעליה לעבור ניתוח כנראה וצריכה להיות בצום. הביט בה מוטרד, הדבר הזה הציק לו יותר מכל משום מה. היא נשלחה לצילום רנטגן והוא עזר לעובד לסחוב את המיטה לחדר רנטגן. ישב לידה וחכה עד שקראו בשמה וגרר את המיטה לתוך החדר. אחר-כך החזיר בעצמו את המיטה למיון יחד עם המעטפה הגדולה של הצילום. אכן שבר. די מורכב. יש לנתח.
היא נמנמה והתעוררה חלופות וחפשה אותו במבטה, כל פעם שפקחה את עיניה. היה צמא ורעב ורצה לחפש מזנון, אך חשש שהיא תתעורר ותמצא עצמה לבד. הוא נפרד ממנה בפתח חדר הניתוח; הלך ליד מיטתה והחזיק את ידה, והיא לחצה ידו בחוזקה שהפתיע אותו.
היה רעב ועייף. ראה מזנון, אך כשהכניס את ידו לכיס מכנסיו, מצא שם רק את המפתח.הארנק שלו בתוך המעיל. את המעיל - נזכר- השאיר בסלון ביתה.פשט אותו בהיסח הדעת כשהביא לה את המים. הפריע לו כשישב על הרצפה. לא היה לו כסף אפילו עבור הנסיעה, והוא תפס טרמפ מבית החולים לאזור מגוריה והלך לביתה.
הפעם הוא נכנס בדלת הכניסה בעזרת המפתח. השתרע על הספה בסלון ושכב דקות מספר, מהורהר. הוא הרגיש שוב בצחנה; קם ופתח את דלת ההזזה של הסלון. חפש באמבטיה, הביא כלי ניקוי ודלי עם מים, נקה את מקור הסירחון ושטף היטב את הרצפה. החזיר את הדברים לאמבטיה, רחץ את הסחבה במים רבים ותלה אותה ליבוש. סיבן את ידיו, הזרים מים ושטף גם את פניו.
הוא נכנס למטבח וסקר את תכולת המקרר: זה יספיק להערב. רצה להוציא דברים מהמקרר, אך הרגיש בריח מוזר שעלה מבגדיו, ריח של בית חולים- חשב. עליו להתרחץ קודם. עליו להחליף בגדים. מצא את חדר השינה – שלא הספיק קודם, לפני תחילת האירועים – ופתח את דלת הארון. חיפש בין בגדיה ומצא חולצת טריקו גדולה וזוג שלוארים, וחייך לעצמו כשהבין מה הוא מחפש בסופו של דבר בארונה של הזקנה. הוא התקלח וחפף את ראשו. עמד זמן רב תחת הזרם החמים. באמבטיה מצא זוג כפכפים מפלסטיק, קטנים ממידת רגליו , אך נעל אותם בכל זאת. התלבש בבגדיה, נכנס למטבח והכין לעצמו ארוחה ממה שמצא במקרר: ביצים מטוגנות עם פרוסות נקניק, סלט ירקות וקפה בוץ. לחם לא היה, אך בפריזר מצא שתי פיתות קפואות והוא הפשיר אותן בטוסטר אובן. הוא טרף את הכל במהירות, ברעבתנות. נשכב שוב על הספה, אך הכלים שהשאיר במטבח הטרידו אותו. הוא קם, הדיח אותם ושם אותם לייבוש על המתקן.
רפי חזר לסלון והתחיל לסקור אותו ביתר תשומת לב; מבטו נפל שוב על תמונת החייל: בחור צעיר במקצת ממנו, בהיר פנים, צחור שיניים , מחייך חיוך גדול. תחת התמונה, על מדף – נר זיכרון וספר. הוא קרא את שם הספר: "חברים מספרים על יובל" ומתחת – "לזכר סמ"ר יובל שטייברג ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים."
הוא לא שירת בצבא. בלשכת הגיוס אמר שצריך ללכת לעבוד לסייע לאמו האלמנה בפרנסת המשפחה. היא נשארה עם שמונה ילדים כשאביו נפל אל מותו מפיגום בניין עליו עבד, והפיצויים שקבלו נאכלו במהרה. הוא היה השני אחרי אחות בכורה נשואה ואם, היתר היו קטינים, והוא קיבל פטור מהשירות. אך לעבוד – לא במיוחד הצליח. דווקא רצה. הלך בהתלהבות ללשכה, אבל לעמוד תשע שעות ליד מכונה שעושה ברגים, נראה לו עבדות, גיהינום. נסה גם דברים אחרים, אך מכולם נשר אחר זמן קצר. קשה לו לקום כל בוקר מוקדם ולהתמיד בעבודות משמימות במשך חודשים ושנים. זה לא בשבילו. ואז חבר הציע לו לבוא איתו: רק לשמור מבחוץ ולהתריע. החבר נכנס לדירה, וכשיצא, נתן לו חלק בשלל. כולה עשר דקות. קלי קלות. וכך זה התחיל, כך הוא נכנס לזה. הפיתוי גדול, יש מזומנים ואת התכשיטים הוא למד למי למכור מבלי להסתבך. הוא החליט לעבוד לבד; זה יותר מתאים לאופיו וגם יותר בטוח, פחות בולט. הוא למד כללי זהירות, למד לעשות עבודת הכנה מדוקדקת . עובדה שעוד לא נתפס, עוד לא ישב.
הוא נותן כסף לאימו; היא לא יודעת מה עיסוקו, הוא לא גר בבית. אמר לה שעובד בגינון. מרוויח טוב, אך יש תקופות בלי עבודה – זאת כדי לתרץ את אי הסדירות במתן הכספים. כי הרי לא תמיד הולך לו. יש גם תקופות יובש, יש גם עבודות סרק, כשבבית שפרץ אין דבר בעל ערך.
לפעמים הוא מצטער שלא הלך לצבא. מדים דווקא יכלו להתאים לו. והיה אולי לומד מקצוע, מחשבים או משהו, מח הרי יש לו בקודקוד. הוא טוב בחישובים. והוא גם לא פחדן; יכול היה להיות קרבי, בלי ספק. היה ספורטאי מצטיין בבית הספר ובקטטות ידו הייתה תמיד על העליונה.אבל ככה יצא. עכשיו כבר מאוחר...
הוא מצא אלבומים עם תמונות על המזנון והתחיל לדפדף באחד מהם. ראה זוג צעיר עם תינוק, אחר-כך הזוג עם ילדון, והבין שזו היא עם בעלה ובנה. איזו שאפה הייתה ! התפעל. יפה אמיתית. התמונות אמנם בשחור לבן, אבל איזה עיניים בהירות ויפות! והגבר שלה נראה כל כך מכובד בחליפה עם העניבה. ורק ילד אחד, וגם הוא הלך להם בצבא. מה חושבים האשכנזים האלה שעושים רק ילד אחד ? שאין אסונות בעולם? ובייחוד בארץ הזאת...
הוא הרגיש את עיניו נעצמות וסגר את האלבום. התפתה לרגע לשכב בחדר השינה, במיטתה הרכה, אך הרגיש נבוך. לקח שמיכה משובצת שמצא בחדר וחזר לסלון. שם תחת ראשו את אחת הכריות המונחות על הספה, התכסה, כבה את מנורת הרגל ונרדם במהירות.
בבוקר, בשעה שלגם מהקפה, צלצל הטלפון; לרגע היסס, אחר-כך הרים את השפופרת. שמע קול גבר שביקש את הזקנה. ענה לו שאיננה בבית. שאל לזהותו של המטלפן. הוא בעלה של המטפלת, השיב. אשתו עברה תאונת דרכים. הייתה ללא הכרה במשך יומיים, המצב היה מדאיג מאוד, אך תודה לאל, הבוקר התעוררה. היא דואגת לזקנה. מקווה שהסתדרה איכשהו. היא לא תוכל לעבוד בזמן הקרוב. יש לה צלעות שבורות וחבלות בכל הגוף. הוא מסר לו מספר טלפון של האפוטרופוס של הזקנה מטעם המדינה. זה שמעסיק את אשתו. יש ליצור איתם קשר. הם ימצאו מישהי אחרת.
רפי נעל את נעליו, לבש את מעילו ונסע לביתו במכוניתו החבוטה שהחנה בקרבת המקום אתמול, לפני תחילת האירועים. נכנס, החליף את בגדיו ויצא לבית החולים. מצא אותה באחד החדרים, מנומנמת. התיישב על כסא ליד מיטתה והתבונן בה. לאחר שעה קלה התעוררה.פניה אורו משראתה אותו ואז התעוותו בכאב.הוא שאל לשלומה. "כואב, כואב מאד הכל" אמרה בקול קטן. הוא תפס את ידה והתחיל לספר לה על דודתו שגם שברה רגל ועכשיו היא כמו חדשה. הוא דיבר והיא הקשיבה, עד שהביאו לה את הארוחה. הוא הרים את חלקה הקדמי של המיטה על מנת להגביה את ראשה, הניח סינור פלסטיק שהוגש לו תחת סנטרה והתחיל להאכיל אותה. רצה להיות בטוח שתאכל אחרי הצום הארוך שנכפה עליה. היא פתחה את הפה בצייתנות כל פעם שהגיש כף לפיה. הסתכלה כל הזמן בעיניו. הוא הרגיש סיפוק על שאכלה כמעט הכל.
כך התחיל לבקר אותה מדי יום. הוא עבר לדירתה, מלא את המקרר באוכל, בישל לעצמו ונקה אחריו.הוא התקשר למספר שמסר לו בעלה של המטפלת ודיבר עם האפוטרופוס, אישה מבוגרת לפי הקול. הוא סיפר את הסיפור של האירוע,רק שיפץ את חלקו בעניין.הציג את עצמו כידיד משפחה. הם קבעו להיות בקשר כשמצבה של הקשישה יוטב.
הוא ישב ליד מיטתה כל יום. בעיקר הוא דיבר והיא הקשיבה. על מה דיבר? סיפר לה על ילדותו. על אביו שמת לפני שהספיק להכירו באמת, על כאב היתמות, על מחסור מתמיד בבית. על אמו שהזדקנה בטרם עת. על אחיו הצעיר שהתחיל להתנסות בסמים והוא לא יודע מה לעשות בעניין. מאוחר יותר התחיל לדבר גם על עצמו. על זה שלא מצא עוד דרך, שהלך קצת לאיבוד...אך הוא ייקח את עצמו בידיים, הוא עוד יעשה משהו עם עצמו, ימצא את הכוון.. וגם ימצא בחורה טובה ויקים משפחה. רק שלושה ילדים, חייך, אולי ארבעה, לא יותר, שיוכל להעניק להם השכלה, שלא יגיעו כמוהו...
היא בעיקר הקשיבה.פעם ספרה לו על בנה שנהרג כשרכבו עלה על מטען. סיפרה לו שהתאלמנה לפני שלושים שנה כמעט. שבעלה לא התגבר על מות הבן, שוויתר מהר כשחלה בסרטן, לא נלחם במחלה. סיפרה גם על בדידותה. אין לה כבר משפחה; אחותה היחידה נפטרה גם היא מזמן.לא שאלה אותו ולו פעם אחת מה חיפש אצלה באותו יום וכיצד נכנס, והוא לא סיפר.
וכך עברו הימים. הוא לא חשב על עבודתו, החליט לדחות הכל עד שהזקנה תחזור. מכר כמה תכשיטים שהיו עדיין ברשותו. בינתיים יש לו ממה לחיות. הוא לא פתח יותר את ארונה ומגירותיה, לא רצה לדעת מה יש שמה, לא רצה להתפתות.
הקשישה הועברה לשיקום, התחילה להתהלך עם הליכון, הלכה והתחזקה.
האפוטרופסית קבעה לפגוש אותו במרכז ההחלמה. הם ישבו עם הזקנה, להחליט לגבי חזרתה הביתה. הביעה את רצונה להיכנס לבית אבות, להיות בחברה. הבדידות הורגת אותה כבר. שמה יטפלו בה ואולי תמצא חברה. שמעה שיש שמה פעילויות, מוזיקה, מסיבות..
האפוטרופסית נתנה לו רשימה של בתי אבות: שיבקר, שימצא מקום מתאים ויחליט. שיתקשר להודיע – הם כבר יסדרו את השאר.
רפי התחיל לנסוע בבקרים לבקר בבתי אבות שברשימה, לפני שבא לשבת איתה. הוא דווח לה על מה שראה: זה ככה וזה ככה, ההוא – נפסל מיד, לא בא בחשבון. עדיין לא יודע. הוא עוד ימצא לבסוף מקום טוב, שלא תדאג.
יום אחד נסע לבית אבות בעיר קרובה. אמרו לו שיש שם הרבה ירק ופרחים ושהצוות מעולה. הוא נכנס לגינה פורחת, ספסלים בכל מקום, פינות ישיבה מוצלות. הבניין חדש ומבהיק בניקיונו, הדיירים מטופחים. ביקש לראות את האחראית. קבלה אותו בטרוניה: "סוף, סוף, חכינו לך כבר מהבוקר, בוא מהר כי יש להכין דייר לביקור בבית חולים. יש לרחוץ ולהלביש אותו." הוא רצה למחות, אך היא לא נתנה לו הזדמנות: דברה עם הרופא שניגש אליה, נתנה הוראות לכמה בחורות בחלוקים לבנים. הוא נגרר אחריה, מנסה להסביר, אך לא מספיק: כבר הכניסה אותו לאחד החדרים, כבר הצביעה על המיטה, כבר אמרה לו להתייצב כשיגמור אצלה במשרד, כבר סגרה את הדלת.
הוא הסתכל בזקן הצנום ששכב במיטה. דיבר אליו ברכות, כמו שמדברים לילד. לקח אותו לחדר האמבטיה הסמוך ועזר לו להתרחץ. הוא מצא שם כיסא פלסטיק עם חור והבין שהוא מיועד לרחצה. הושיב אותו מתחת לזרם, רחץ, ניגב והלביש.
אחר-כך חזר לחדר האחראית והיא שלחה אותו למחסן להביא חיתולים. הוא ציית, משום מה. מאוחר יותר היא שלחה אותו לתלות תמונה בחדרה של גברת לאה, אחר-כך נתנו לו מקדחה וברגים והוא תיקן ספסל בגינה. ולא אמר דבר. עשה מה שביקשו ממנו. הזקנים חייכו אליו והוא החזיר להם חיוך. בחורה צעירה בחלוק לבן קראה לו לאכול צהריים והסמיקה. האוכל היה מגוון וטעים. הוא אכל בתאבון, היה רעב. וכך נמשך גם אחרי הצהריים. בארבע קראה לו האחראית. מבט שואל בעיניה: "מה שמך, בחור ? ענה לה."אם אתה לא יצחק בן שבת,אז מה אתה עושה כאן? אמר שלא יודע, שהיא בקשה שיעזור, אז עזר. היה לו זמן, אז נשאר. הסתכלה עליו מופתעת, חייכה:"עכשיו קבלתי טלפון שיצחק הזה שינה את דעתו, שלא יבוא לעבוד כאן בסופו של דבר". היא שתקה, הביטה בו מהורהרת: "תגיד לי, היית מעוניין לעבוד אצלנו? אתה נראה בחור חרוץ, חביב. אנחנו צריכים כח עזר וגם אב בית. נראה למה תתאים. מה דעתך? שאלה והוסיפה : כמובן אם תסכים, נצטרך המלצות. עבדת פעם עם קשישים?" הוא נבוך לרגע, השפיל עיניו ואז הרים את ראשו וחייך: "כן, עבדתי עם זקנה, היא תמליץ עלי".הם לחצו ידיים והיא איחלה לו בהצלחה.קבעה לו להתחיל את עבודתו בעוד שבוע, בראשון לחודש.
רפי יצא מבית האבות מרחף, גופו בער כמו מקדחת. הוא המשיך ללכת לאורך הרחוב, שוכח מהאוטו שהחנה בכניסה. כן, הוא יביא אותה לפה. ישגיח עליה מקרוב, ידאג שלא יחסר לה דבר. והיא תשמור עליו. היא תגרום לו להישאר. הוא לא ירשה לעצמו לעזוב כשהיא פה, לידו. הפעם לא יוותר. זו ההזדמנות שלו . אסור לו לאכזב אותה. ואת עצמו.
נובמבר 2007
כל הזכויות שמורות
