כח אדם

אני אוהב ללעוס ברעש. כך שכולם ישמעו אותי אוכל. ולגהק בקול רם. ולאכול ברעש. תקתוקי שיניים צורמים. ולאכול ברעש. ולקנח את כל הגיהוקים, בצפירה מחרידה של עיכול מהבטן. אה וגם לאכול ברעש. אני אוהב. מאוד. גובהו של האיבר הגוזר עלי את מין הזכרים, לא היה גבוה משל אותם יהודונים מרושלים של 1940. הם תפסו אותו נפח חלל, ועשו אותו קילומטראז' מהתל הגובל בין הרגליים. עם צלב של דרך הייסורים, וישו שישן על החזה שלי 4 שנים. אדוק בדתי עד פיסוק אותיות עיוור של כתבי מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. כ"כ אדוק, עד דם נוצרי גואה גאה וגועה.

פברואר 1940, מוצאי שבת, על פי מקורות יהודים, זו השעה בה עוזבת את האדם הנשמה היתרה , על פי מקורותיי עזבו אותי חמש כאלה. אמי נצר לשושלת פולנית, ביתו של הרב גורפיין, רבה של קהילת היהודים בוורשה. אבי היה אח לאחד מתלמידי הבר-מצווה של סבי. בין כל אימוני הקריאה להפטרה של שבת הבר-מצווה, התלווה יצחק רוזנפלד, או בכינויו הרווח: אבא. משם ועד כאן, נוצרנו אני ושותפיי לרחמה של אימי. יתר שלושת אחיי. אה כן, והיה גם את הכרטיסן. מנכס לעצמו שם משובש, עם עיצורים מקולקלים, כאלה שלא התחשבו במבנה האורוטודנטי של הלסת. הוא תמיד נהג לערוך ביקורי בית בחצות של ימי שלישי וחמישי,  בפגישת מחזור של שלושת מחוגי השעון אצל שתיים עשרה הלילי. חליפת חתן מגונדרת, ענודה בשני שברי מבוכים וסמל שתמיד הוזכר בלחישה חונקת שיניים. נביחות שקטות של אימי, צלילים שלא הופקו מעולם בחצות המשותפות עם אבא. ימי שלישי וחמישי היו לילות שימורים עם תלמידי הישיבה המתקשים לעכל את דברי האלוהים הקדושים של רבי רוזנפלד. מבאר להם מדוע חז"ל היו כה חכמים, עד בירור מיקומה של כל אות במבנה הסידורי של המילה.

פברואר 1941, שנה אחרי כלבי האשמורת הדוממים, אושפזתי במחלקת מיון, של בית החולים האיזורי בוורשה. מובהל בזרועותיו של זה עם המבוכים השבורים על הכתף, מזעיק את צוות הרופאים לבשר לו על ביקורו החמור של מקסימיליאן.

"מהר מהר, שחפת קשה, שחפת קשה, הריאות שלו כבר יוצאות מהמקום,אוויר נקי, צריך חמצן לבן, מהר!" לא זוכר את התקף הנשימה שיוחס לי, לוויתי ע"י אימי ואותו כרטיסן קשוח, על גבי אלונקה, אל חדר המיון. הרחובות צרמו משנאה "של אנשים כמונו", אמא ניסתה להסביר בכשלון. נרכנת אלי, מחובר למפלצת אוויר שקופה וצינור השקייה תפור לאחד הורידים. "פה זה גן עדן, ברל'ה, הבאתי אותך לגן עדן." נשקה אל תוך העפעפיים, הדביקה אפה אל המצח, ההוא עם המבוכים זרז אותה לעוד משמרת נביחות לילית. ארבעה חודשים, שתיתי מים מצינור השקייה ומחט תפירה ארוגה ברקמה החיה.

ראש המחלקה, אמר נואש ממחלתי המתחמקת. "מחלה במשבר זהות",  כך אובחנתי בפנקס החולים המותקן על ערש הדווי שלי. 31 לחודש מאי, בצעדי כרטיסן תקיפים, הגיע האיש עם המבוכים השבורים.

לחש בחיוך מוטרד למנהל המחלקה משפטים קצרים יותר מתפילת שמע וליקט אותי ממחלקת הדווי.

ללא מילים, אימת את עיניי עם בית מקדש מחודד, תמונות נשים זועקות וכנפיים. גברים בשמלות ובמקום חגורות מתהדקים חבלים. מנכ"ל בית המקדש מגיע, חוצה את שפתיו באצבע זקופה מהסה, מקבל את פני בכלל מס' 1: "כאן, משתדלים לא להכביד על אלוהים. מנמיכים צעדים, נשימות, חוסכים מבטים מהעולם, ושטח פנים. ולפעמים כשממש מצליחים במשימה, הוא אפילו שוכח שברא.

ככה כדי לא להפריע יש לו הרבה עבודה והוא גר מאוד רחוק, הרבה מהזמן שלו מתבזבז רק על נסיעות. כדי לא להוציא אותו מריכוז, מדברים בלחש. לפעמים כשמתאמצים, אפשר גם באותיות של דממה. ששששששש...."