חזרה ליצירות
סיפורים

סיפורה של פרידה

Johanna | (02/12/2007 14:51) | 127 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
 
 
"זה היה לילה חשוך וחם.
מהלילות האלה שהכל יכול לקרות. מהלילות האלה שאתה יוצא מהבית ויודע כשתחזור,
הדברים לא יהיו אותו הדבר.
 
החזקתי את ידו, מחפשת את המילים. כואבת ועצובה,
 כשידי החמה מחזיקה את ידו הקרה.
מביטה בו במבט מלא אהבה וכאב, כשעיניו לא מחזירות לי דבר מלבד ריקנות.
 הוא חי ונושם, אך איננו איתי.
 
 "את לא תוכלי לעשות דבר," כולם אומרים לי, מייעצים לי, מסבירים לי. כאילו אני איזו ילדה קטנה טיפשה ומאוהבת.
"הוא טיפוס שלא נופל לרגשות. הוא למד להעלים אותם, להתעלם מהם. תביני, הוא חסר מצפון. הילדות שלו הייתה מאוד אומללה.
 לא היו לו חברים, הוא היה בודד."
 
 דמעות מציפות את עיניי. תסכול וכעס.
"טיפשים!" אני אומרת בכל ליבי, שרועד מכעס, "טיפשים!"
וכל שאני רוצה זה לחבק אותו חזק ולהראות לו עד כמה אני אוהבת אותו. עד כמה.
 
אבל הנה אני כאן לפניו, והמילים נעלמו כשמבטי נתקל במבטו. והמבוכה שוב גברה, ושוב,
אני עומדת לצידו, משותקת ואומללה.
כלואה בתוך עצמי, ומאבדת אותו יותר ויותר בכל רגע שעובר -
 ובכל זאת לא מצליחה לעשות דבר.
 
 אני יושבת לידו. הוא מביט קדימה, אך לא רואה דבר.
ואני לצידו, אבל לגמרי לבד.
אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק.
רוצה שהחיים יתנו לי עוד הזדמנות.
 
ואני פוקחת אותן, והנה אני יושבת על אותו הספסל, לגמרי לבד, לפני תשע שנים בדיוק.
בסך הכל ילדה קטנה. אני לובשת את השמלה שאמא שלי תמיד אהבה להלביש אותי, ושערי זהוב ומפוזר.
כמו פעם, בניחוח של ילדות, התחושות שאבדו לי חזרו,
 והתמימות שאיבדתי בדרכי שבה לחבק אותי.
 
קמתי והספסל ורצתי משם, מחפשת אחריו.
ידעתי היכן הוא. כמו מן סוג של גורל, כאילו נועדתי לעשות את זה כל חיי.
כאילו התאמנתי והנה הגיעה שעת הבכורה.
 
 ומצאתי אותו. בבית הספר הישן, יושב על ספסל שכבר מזמן לא קיים.
מסביבו המוני ילדים, רצים, צוחקים, משחקים. אבל אף אחד לא מבחין בו.
 
ואני שואלת את עצמי איך זה ייתכן?
איך אפשר לפספס ילד כל כך יפה?
 
 והוא מביט קדימה, אך לא רואה דבר. בסך הכל ילד קטן.
ואני, בצעדים קטנים, מתקרבת אליו. לחיי סמוקות מריצה, ושערי מקיף את כתפיי הקטנות.
אני שולחת יד קטנטנה ומחזיקה בידו, במעט היסוס. נרתעת מהתחושה האמיתית של עורו.
 
 והוא מביט בי בלי לומר דבר. ספק מופתע, ספק מודע. כאילו חיכה לי כאן, כל חייו.
ידי מתהדקת סביב ידו ואני יושבת לצידו על הספסל, והילדים שרצים הופכים למערבולת של צבעים, והכוכבים שבשמיים נראים לפתע כפנסים, המנצנצים מעלינו.
 
ואני עוצמת את עיניי, מחייכת חיוך ילדותי, מקשיבה לפעימות ליבו ורוצה להישאר כך לעולם. יודעת בפשוט של ילדה,
 כי אני אוהבת אותו.
 
 
ואז העיניים נפקחות, והקור חודר לעצמותיי.
 
אני שוב נערה בת 16. כבר לא לובשת שמלות,
 כבר לא מפזרת שיער, כבר לא מלאת תמימות.
 
 והדמעות מקצצות כשאני יודעת, כי את המסע הזה עברתי לבד.
 
ואת האדם שאני אוהבת, השארתי שם,
על הספסל עם הילדה שאהב, מחובקים לנצח בזיכרוני,
תחת הפנסים המנצנצים.
 
 
ואני, בהווה, בעולם המקביל והקר, יושבת על הספסל, תחת אותם הכוכבים,
לבד."
 
 
 
 
 
 

תגובות

חזרה ליצירות