ספיראלה - סיפור בהזמנה

"איך אתם לא רואים?" עמדה מולם, משתאה לנוכח עיוורונם...

בתוך הקהל ההומה, מנופפת בידיה מנסה להבליט קיומה בניהם, להדגיש את מסריה, להעיר אמיתותיה, אך הם ממשיכים בהתנהלותם ולא מגיבים. משב רוח קריר ליטף את פניה כשדמות מעורפלת נעלמה באיוושה חרישית דרך החלון השחור מעברו השני של החדר.

אישה כבדת גוף, לבושה בשמלה אדומה צעקנית, כשלראשה מצנפת עטורה בנוצה ענקית, שוחחה עם אדון מכובד מכופתר בחליפת שלושה חלקים ירוקה ועניבת פפיון כחולה, שיחתם מתובלת בתנועות נמרצות, פרץ צחוק רועם הבליח לחלל ונראה כי הם שקועים בשיחה הזויה וכלל לא משגיחים במצוקתה, גם כשעברה ביניהם מפלסת דרכה בהמון הגואש למרכז האולם, איש לא פנה אליה ולא דיבר איתה, אף אחד לא תהה על הופעתה, לא דרש הבהרות לנאומה. משקאות חולקו לכל האורחים, מלצרים בסרבלים בוהקים מניפים  מגשים קטנטנים ועליהם כוסות דקיקות וגבוהות, עברו לידה ולא התעכבו אף לשבריר שנייה. כשהגיעה למרכז האולם נעמדה ברגליה היחפות על שולחן עגול במרכז החדר והחלה רוקדת ומסתובבת, מנפנפת בשולי שמלתה לכל עבר, איש לא הבחין בה. בתסכולה כי רב המשיכה להסתובב סביב עצמה עד שראשה סחרחר, כשכשלה וכמעט איבדה את שיווי משקלה, מתנשפת ופרועה התיישבה מתנדנדת על קצה השולחן מסתכלת בהמון המבושם והצבעוני שנראה חוגג את ייאושה.

הדמעות החלו זולגות מעינה כאגלי קריסטל, מטפטפות לתוך קפל בשמלתה ונקווות בו לימה קטנה, לפתע, משום מקום הגיח כלב קטן ולבן מחוסר פרווה וחלק החל לוקק את ים הדמעות הקטן שבחייכה, כשהפנה את פניו הצבעוניות כלפיה נפערו עינה בתימהון אין סופי, ראשו גדול יחסית למבנה גופו, תווי פניו מצוירים היו בקווים דקיקים, חיוכו הרחב במיוחד מלא את פיו. "אל תראי כל כך מסכנה", אמר לה, היא כמעט התעלפה, "עם הזמן תתרגלי, הם לא יכולים לראות אותך", בזמן שמוחה ניסה לעכל את העובדות ושפתיה ממלמלות הברות מגומגמות, המשיך ואמר "ברגע שחוצים את הגבול בין העולמות, אין דרך חזרה" חייך אליה שוב את חיוכו המשונן עד אין קץ, קפץ ונעלם כלעומת שבא.

מבולבלת ועייפה ירדה מהשולחן ובפסיעות מדודות פילסה דרכה לכיוון אדן החלון הענק שכנפיו כמו הזמינו אותה לחיבוק בתנועות רכות, מולה נפרסה עלטת קטיפה שחורה רקומה באורותה המסנוורים של העיר, הרוח הצליפה בפניה ושערה הארוך התבדר בנחשולים.

כפות רגליה החלו רועדות, וכשהורידה מבטה, הבחינה בפינה מוצנעת סמוך לחלון בזוג נעלי עקב עדינות שצבען כצבע שמלתה.

בהיסח הדעת, פרשה ידיה לצדדים נאספת על ידי הרוח לתוך מעופה הסוער.

השמיים פינו ענניהם לקראתה, במעופה עברה ימים וארצות, למדה שפות ותורות, נפלה לתהומות ונחלצה מבורות, על שובל טיסתה האין סופי, רכבה קרן אור קטנה שהלכה וגדלה ככל שדרכה רחקה, אחרי זמנים רבים, באחת נפער מולה פתח רחב ומואר, בין רגע מצאה עצמה עומדת על רצפת אולם מואר מלא מפה לפה, ומעל ככיסוי לתקרה הגבוהה, נחו ענני סערה שחורה, "איך אתם לא רואים?" עמדה מולם, משתאה לנוכח עיוורונם...