המראה בסלון מביטה עליה במבט מעורפל משהו וגבותיה הורמו בתימהון. הַשְׁמָנָתָה גורמת לאורן דחייה ממנה, הוא כבר העיר לה כמה פעמים, שהיא חייבת לעשות דיאטה, אבל דיאטה בקבוצת תמיכה עולה כסף, וכסף אין לה. והיא נשאבת לתוך מחשבותיה במן מעגל סגור שאינה יכולה לצאת ממנו, כמו היו חייה מערכת המעבירה תמונה המצולמת בציוד טלוויזיה לסדרת מרקעים נתונה דרך כבלים קבועים.
ומה שעושה לי אורן זו לא התעללות? אותו הדבר מה שקרה לאימא שלי, והבית אותו בית והמדרגות אותן מדרגות והתחושות האלו שמזדנבות אחרי הגב, ההססנות שלו, פקפקנותו, חוסר נחישותו וחוסר תקיפותו, חוסר האמונה שלו כאדם בעצמו ובכוחותיו.
ואני חשבתי שמצאתי את אהבת חיי.
תחושת הניצול הזכירה לה את הימים שהייתה ילדה, עשוקה, מקופחת.
עכשיו הוא משתמש בי כאדם שנותן לו בית לצורך השגת מטרה מסוימת מבלי לתת לי תמורה מתאימה אחרי שאשתו זרקה אותו מהבית, שמנה ודחויה, אבל ברירה אין לו
הטלפון צלצל והסיט את מחשבותיה.
"אאחר היום, אגיע בשעה שמונה בערב".
"עוד פעם"?
"מה לעשות יש הרבה עבודה".
הלבישה על עצמה את מיטב מחלצותיה, בחצאית רבת קישוטים שעוטה על מתניה הרחבים, על החלק החיצוני של החצאית לובשת חולצה אדומה המשמשת חלק עליון של לבושה,חולצה רחבה שנותנת לה תחושה שבטנה פחות מזדקרת, גבעות שדיה המלאים, מגיחים ובוקעים להם החוצה, שופעי חציפות.
בסלון "ליאון" חפפו שערה השחור המתולתל, צלצול הצמידים על ידה נשמע כמו פעמונים, כל אֵימַת שהזיזה את ידה. שפתיה מרוחות ומשוחות בצבע ארגמן.
"היום הגברת מגונדרת, הולכת לאירוע"?
"כן". ענתה ביבושת, כשבקולה נעדרת חיות ורגש.
"מה קרה, את לא שמחה להתלבש יפה במיוחד, לא רוצה להיראות יפה ומושכת, נעשה לך תסרוקת יפה, נשים לך איפור ובעלך ירוץ אחרייך כמו זבוב אחרי אור". אמר לה ליאון בשפתו המצחיקה.
ואם היה יודע הטרחן הזה, מדוע הגעתי לסלון מספרה שלו, אולי היה מעדיף לשתוק.
"לחפוף לך את השיער"?
"כן, אבל לפני שתחפוף כמה יעלה לי לצבוע"?
"אל דאגה, לא אעשוק אותך".
"אז רק חפיפה ותסרוקת".
שהוא יגיע לבית, אפילו לא יביט לעברי, יבקש את המגבת ואת הפיג'מה ואת ספל התה המהביל ואת העוגייה או השתיים, שכל יום נוגס לפני השינה, ולפני שיעלה על יצועו, יפהק בקולי קולות שכל הקירות בבית ידעו שהוא עייף, משתים עשרה שעות עבודה, ואת נחרותיו אצטרך לשמוע מהסלון מול הטלוויזיה, שרק היא תביט במבט מטופש על התסרוקת היפה שהתאמצתי להתייפות לפני אורן". הרהרה שלי, בעוד ליאון הספר חופף את שערה במים הפושרים.
הפסקתי להעיר לו. כל פעם שאני מעירה לו על איחוריו מהעבודה, הוא מתרץ את השתהותו, מצדיק את עצמו, מנסה להוכיח את צדקתו או לנקות את עצמו מאשמה מגוחכת וטיפשית. על אף שאני מכירה אותו כל כך טוב, הוא מצליח לעשות מחיי קריקטורה. בסך הכול רציתי שיאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, אבל הוא הפך אותי לשפחה. שב מהעבודה, לפעמים מוותר על השלום בהיכנסו, את הדברים הסתמיים ביותר כמו מקלחת הוא חייב לצווח.
"שלי תביאי לי מגבת וגם את הפיג'מה ונעלי הבית". ואני צריכה לקום מהכורסה הנוחה וצפייה בטלוויזיה. ואחר כך השאלה השגרתית שיכולה להוציא אותי מדעתי.
"יש משהו ללעוס". עניתי לו.
"קום תכין לך". ואז הטיח כלפי קללות וגידופים, ניבל את פיו, אחר כך קמתי להכין לו משהו לאכול. הטיח עוד פעם כלפי שאני "צרה וחוסר מזל". לפעמים הדברים המוכרים האלה נשארים במן ערפל סתמי של התוודעות ראשונית כשהתאהבתי בו לא ראיתי את הדברים כמו שהם, הוא רק רצה להוכיח לי שאותי הוא אוהב יותר.
לא אשכח כיצד התייצב והתלהב, כשקמתי והחלטתי לעזוב את הישוב עם כל הקשיים, איך הושיט יד, היה לי למשענת, עזר ופרנס אותי.
הזנחתי את שני ילדי מיכל ואהרל'ה. הבעות פניהם המנוכרות והמרוחקות, האדישות והקרירות כלפי אורן , הדגישו והאירו את העובדה שלא יהיו לי ימי אושר, מה יכולתי לתרץ לנערה ונער מתבגרים? שאימא שלהם חיה שנים בלי גבר להישען עליו. עכשיו קרה הדבר. הם יצטרכו להבין שאהפוך את חיי לאמיתיים, למה שכל אישה צריכה, מעכשיו אצטרך להעביר את החיים שלי שאף אחד מבני משפחתי לא יציק לי.
דפיקות הלב החלו כל פעם שאורן היה מבקר אותי בשעות הערב , ואם יבוא מישהו, תמיד אוכל לתרץ שאורן עבר בסביבה להגיד שלום, למזלי אחי היה עסוק עם ילדי, הוא קיווה שאצא לחפש עבודה והקל עלי.
אורן בן ארבעים וחמש ואני בת שלושים, לא חשבתי לרגע אחד על פער הגילים, באיזו קלות חזר ואמר שהוא יתגרש מאשתו וישא אותי מהר ככל האפשר, חששתי שאם יִתְמַהְמֵהַּ יחזור בו, כי לא תהיה לו ברירה, אלא לחיות את שארית חייו עם ילדיו ואשתו שלא מעריכים אותו.
בסוף השבוע אחרי שבילה איתי שבוע מהנה, אמר שהוא חייב לשוב לביתו, הוא מתגעגע אל ילדיו. מהרגע הזה יראתי, חשתי אחוזת אימה שמא יחליט עם אשתו שחלום הבלהות שחצץ והפריד ביניהם חלף ונעלם כלא היה, בימים כאלה הייתי כמו אחוזת שיגעון לדבר אחד, שלא ינטוש, שלא יתרחק שלא ינתק מגע. איך פלטתי כמעט בהיסטריה : "אל תלך". אבל מנגד ידעתי שאם אמנע זאת ממנו, הדבר יוביל אותו לברוח כמו שברח מאשתו. ראיתי אותו כששתה את התה המהביל מהכוס הקטנה והזעירה, שהחזיק בידו. האם הוא מתחרט? ברגע זה הבחנתי שהוא צריך את הליטוף, הגיפוף, את גילוי החיבה.
התיישבתי על ברכיו בעוד כוס התה בידיו, נזהרת שלא תיפול מידיו ותתנפץ לרסיסים, וכך גם החיים שלי. מנשקת את עיניו מבקשת להסתתר מאחורי דוק כחלחל שנובע מפניו העייפות והמיוסרות.
אם יכולתי באותה עת להעלים את עצמנו, לעשות כאילו איננו נראים, לכסות עצמנו ממבט המרפרף מעיניים מופתעות המביטות בנו, הייתי עושה זאת בהינף עפעף.
אך המציאות שאליה נשאבתי הביאה אותי לעמדת עליבות וחוסר ערך שגרמתי בעיקשותי להחזיק באורן . ראיתי בו אוסף של דברים יקרים המוטמנים באישיותו, ואני תופסת ואוחזת בו בכוח, בלי להסתכל לעתיד, בלי לבחון את האפשרויות, נותנת לגורל להתערב בינינו ללא הבטחת תקווה.
