הקורה

;                                     

      את שארית הדרך הם עשו בדומיה. תמר סכרה את פיה פן תפרוץ מררתה ותגרום להתלקחות נוספת. זו החלה להבנות בקיבתה עוד בתחנת הדלק, ולאחר הויכוח שפרץ בהמשך והשתלחותו הגסה, עשתה את דרכה דרך חזה אל גרונה ומשם אל פיה, מבקשת לפרוץ החוצה, להתחשבן, להשיב את כבודה הרמוס. אך שתקה, פחדה מהתפרצות נוספת שלו בעת הנהיגה בדרך ההררית המפותלת.

      האוויר באוטו עמד כבד, טעון, ואיתן פתח את החלון. הנוף שחלפו על פניו היה מרהיב ביופיו, אך הם לא שמו לבם לכך; ישבו  קפואים, שקועים בעצמם, מבטיהם על הכביש שלפניהם.

      הם הגיעו ליעדם כעבור שעת נהיגה נוספת, עם רדת החשיכה. חנו, אספו את מטענם ונכנסו בשתיקה ללובי. איתן התפתה לציין בפניה שחזית המלון והגינה נראים בדיוק כמו בפרוספקט, אך מבט אחד לעברה גרם לו לוותר. הוא ניגש  לדלפק הקבלה והיא חכתה ליד המזוודות. אחר-כך הלכו אחרי הנער שסחב את מטענם למעלית והוביל אותם לחדרם שבקומה השניה. שניהם סברו שהחדר מקסים והנוף שנשקף מהמרפסת הקטנה מהמם, אך שמרו את רשמיהם לעצמם.

      תמר ראתה שבחדר שתי מיטות נפרדות רחבות למדי, כששידה שעליה מנורות קריאה מפרידה ביניהן, ושמחה על כך. פתחה את מזוודתה והתחילה לסדר דברים בארון.

      " כדאי שנתחיל להתרחץ שלא נגיע מאוחר מדי לחדר האוכל. היכנסי את ראשונה, טוב?" – שאל בקול רך, מבקש להשכין שביתת נשק.

      "תכנס אתה קודם" – ענתה קצרות.

      הוא התפשט, לקח לבנים להחלפה ונכנס לאמבטיה. היא המשיכה דקות מספר להכניס דברים בארון אך חדלה, נשכבה על כיסוי המיטה מורידה את סנדליה תוך כדי.  התנשמה עמוקות, מנסה להירגע, לשכך את הכעס שעדיין פעפע בה, להקטינו, להכניסו לאחת המגירות לאכסנה, יחד עם אין ספור אחרים שאוכסנו שם במשך השנים.

והוא יצא כמו תמיד מכליו, צעק שהיא עושה כזה סיפור מכל טעות שלו, שתמיד עושה היסטוריה, שלא שוכחת לו שום טעות, שנהנית להרגיזו, לקלקל את האווירה. "בשביל מה יצאנו לטיול הזה אם אין לך סבלנות לשום דבר, אם כל טעות קטנה שלי מקפיצה אותך? מוטב כבר היה להישאר בבית!" הוא היה מר, פגוע, והיא רצתה להתחשבן איתו עוד על פגיעתה היא כשמנע ממנה לשאול מה שרצתה לשאול, כאילו זה היה מוריד משהו מכבודו, כאילו שלו צריכה להיות תמיד המילה האחרונה...אבל הבליגה בגלל הנהיגה .

      איתן יצא מהמקלחת בבגדיו התחתונים ודווח לה שהמים חמים מאוד. הוא  נסה לתפוס את מבטה, אך היא קמה ונכנסה לאמבטיה מבלי לאפשר לו לאמוד את מצב רוחה. הוא התלבש, יצא למרפסת והתיישב על אחד הכיסאות שעמדו שם משני צדדיו של שלחן קטן. חשכה שררה בחוץ, אך היה ליל ירח וההרים בלטו כהים על רקע השמיים המכוכבים. האגם נגלה פתאום לעיניו מצד ימין, כהה ומסתורי, מואר קלושות בצדו הקרוב על-ידי שורת פנסים המוצבים לאורך הטיילת. אנשים רבים טיילו שם, זוגות ומשפחות. נעימה חרישית בקעה מאי שם ואיתן חש שרוחו נרגעת . הכל יכול היה להיות כל כך יפה אם היא לא הייתה כזאת מרירה. מה, היא מושלמת? היא לא טועה אף פעם?  והוא לא מוציא לה את העיניים על הטעויות שלה כמו שהיא נוהגת לעשות, היא תזכור הכל, לא תשכח דבר ותזרוק לו את זה במריבות הבאות. עושה עסקת חבילה. הוא - אין לו זיכרון כל כך ארוך,  מתעצבן ואחר-כך שוכח.

      תמר חזרה מהאמבטיה והתלבשה. את שארית הסידורים  גמרה תוך דקות: העבירה במהירות מסרק בשערה, מרחה קצת אודם על שפתיה. להתאפר חדלה לפני שנים. הוא מזמן הפסיק לתת את דעתו על הופעתה ובכל מקרה, היא כבר יודעת שנשים מעל גיל 50 הן כבר שקופות, אין רואים אותן יותר, כך שאין על מה לטרוח.

      בינתיים גמרו לאכול והיא הציעה לו לצאת לטייל בסביבת המלון. יצאו לטיילת הקרובה  והלכו לחופו של האגם. היה חמים למדי, האוויר רווי ניחוחות פריחה וצרצרים לוו אותם לכל אורך הדרך.  החליפו מספר רשמים על המראות. אך איתן חש שהיא עדיין משוריינת בקליפתה, אז לקח על עצמו את מרבית השיחה.

      שמעו מוזיקה בוקעת ממלונם והחליטו לחזור. באולם הסמוך ללובי נערכו ריקודים: פסנתרן ניגן, זמרת לא צעירה שרה שירים ישנים נוגים וזוגות, מרביתם מבוגרים, רקדו. טנגו מוכר התנגן והם הצטרפו לרוקדים. היה זה "הקומפרסיטה", ואיתן שר את המילים הספרדיות תוך כדי ריקוד. היא מצמצה בעצבנות  אך החרישה; נזכרה בפעמים הרבות שרקדו בעבר לצלילי "הקומפרסיטה" , אז אהבה לשמוע אותו שר את המילים בקולו הערב.  כיום זה רק גורם לה מבוכה, מה שהיה מתאים לבחור צעיר לא מתאים לאיש מבוגר. אך הוא לא רגיש לנואנסים כאלה. ידעה שהערה שלה תפגע בו ותעכיר שוב את האווירה, אז נמנעה.

      הם עלו לחדרם כעבור שעה קלה, היו עייפים אחרי הנסיעה הארוכה והקדימו לשכב לישון.

       מבטיהם נפגשו; שניהם היו חיוורים, המומים מהגילוי. באחת נעמדו על המיטות, בוחנים את הלב מקרוב, כל אחד ממיטתו.

      "איך... איך יתכן שזה כאן?"  היא שאלה בקול רועד.

       "אז הייתה מיטה זוגית, אני עמדתי עליה כשחרטתי את הלב..." – אמר מהורהר.

       "אבל לא היינו כאן אף פעם, בית המלון הזה לא זכור לי בכלל, גם לא העיירה..."

       " היה אגם, אני זוכר אגם, אבל חוץ מזה... שום דבר לא מוכר.... בואי נרד, נברר למטה".

      "מה יחשבו עלינו הצרפתים האלה? יגידו שאנחנו פראי אדם!"

      חזרו לחדר נרגשים, עמדו זמן מה תחת הקורה מתבוננים בליבם מלפני שלושים שנה. היא תפסה לו את היד, הוא הצמיד אותה אליו והם התנשקו.

       בילו בעיירה שבוע שלם, טיילו באזור, שייטו באגם וקנו מזכרות מכל הבא ליד. ביום האחרון לפני צאתם, הוא צילם את הקורה מכל זווית אפשרית, את החדר, את המלון, את הגינה ואת כל העיירה.

       נסעו לפריס, משם יטוסו הביתה.  במכונית זייפו בקולי קולות שירים צרפתיים ידועים בגרסתם העברית, ממציאים מילים במקומות שחסרו להם. עצרו לאכול בטברנה על אם הדרך וקבעו שמעולם לא אכלו ארוחה טעימה יותר. בפריס בילו שלושה ימים נפלאים לפני שטסו ארצה; טיילו בשדרות ובגנים, עלו למרומי מגדל אייפל ושטו על הסיינה, והעיר נראתה להם נפלאה יותר מאי פעם.

      במטוס בחזרה הביתה, הייתה לאיתן רק חרטה אחת: שלא יכול לקחת את הקורה איתם, להציב אותה בחדר השינה על הקיר הנגדי מול מיטתם.

כל הזכויות שמורות ©