חודש ינואר, מזג אויר חורפי ואפור. הגשם יורד ללא הפסקה ומרטיב אותי עד לשד עצמותי. אני רועדת מהקור המקפיא והחודר, ומעוד משהו: פחד קיומי. כבר שנה וחודשיים שאינני עובדת בצורה מסודרת, המינוס בבנק מרקיע שחקים ואני רק מתרוצצת בגשם, שלא מצליח לשטוף את הכאב ואת התסכול, ובכך לסלול דרך חדשה. כבר שנה וחודשיים שאני בתנועה מתמדת-מראיון עבודה אחד למשנהו, מעיר אחת לעיר אחרת, מסתובבת בכל העיר ותולה מודעות-בקור ובחום-שיעורים פרטיים, בייביסיטר. רק שיהיה לי קצת כסף בכיס, שלא אהיה רעבה.
אני מחוברת רק לכאב שאני חווה כאן ועכשיו, לייאוש ששוטף אותי. עננים כבדים מסתירים את האופק ואין שום סימן לאן הדרך הזו תמשוך אותי, וכמה זמן עוד נשאר עד הסוף.
חודש דצמבר, יום חורפי נעים ואני יושבת מול המחשב במשרד. כבר שנתיים וארבעה חודשים שאני עובדת פה. חברה גדולה, בינלאומית. משכורת מצוינת, יחסית לבחורה בגילי. פה מצאתי מענה לדברים כ"כ פשוטים, שנמנעו ממני במשך תקופה ארוכה למדי, יציבות, קביעות ובטחון. הכל פתאום נראה פשוט-תעבדי קשה, תתאמצי, תתני מעצמך, ובתמורה תזכי להערכה, לתשומת לב למעשייך ולדברייך. עד אז, לא נתקלתי בדברים האלה ולכן הנחתי שאולי אינם קיימים בשוק העבודה המקומי, שאני מבקשת יותר מדי.
דרך ארוכה מאוד עברתי בין שתי נקודות הזמן הללו. הרבה כאב, זיעה ודמעות. פגשתי מקומות של דכאון ושל חרדות קיומיות שבגללן העברתי לילות רבים בשינה טרופה, או ללא שינה כלל. בחוץ, פגשתי אטימות וחוסר קבלה, בעיקר מצד הקרובים לי ביותר, אך גם נסיונות לעזור, להושיט יד, שלא תמיד פירשתי נכון ולא בהכרח ידעתי לקבל. חייתי במעין ערפל. הרגשתי שהזמן עובר מהר מדי, נשפך מבין האצבעות-עוד שבוע ועוד שבוע עבר ושוב אני מתעוררת ללא עבודה, לצמצום, ולהרבה כעס וכאב-למה כולם, גם הבינוניים שבבני האדם, יכולים לעבוד, ואני, עם כל יכולותיי ועם כל הרצון שלי, מחוץ למעגל העבודה והשגרה כבר כל כך הרבה זמן. הרגשתי שהשנים שהיו אמורות להיות היפות ביותר בחיי מתבזבזות. ומי יחזיר לי את הזמן האבוד הזה? מי יחזיר לי את הבטחון ואת האמונה בעצמי? מי ימחק את עקבותיה של תחושת הכשלון?
כאדם מודע, הבנתי שאני האחראית הבלעדית לגורלי. אני אצטרך למצוא את התשובות בעצמי. ואולם, תובנה לחוד ומעשה לחוד. תחושת הכשלון הצורבת מנעה ממני לשרטט את אותו הקו שיחבר בין השניים-המשכתי ללכת לראיונות עבודה במקומות שלא קבלו אותי, למרכזי הערכה כושלים. נפגעתי, כעסתי, לא פעם הרמתי ידיים-ויתורים שכמעט עלו לי בחיי. היום אני כבר לא כועסת על אותם מעסיקים פוטנציאליים שדחו אותי. ייתכן כי זו היתה דרכו של היקום לומר לי שאלה אינם המקומות המתאימים לצרכיי ולנטיות לבי. ברמה המעשית, הם לא יוכלו להבטיח את עתידי-משכורת זעומה ללא תנאים נלווים ולעיתים אפילו ללא החזרי נסיעות. היו גם הסברים סובייקטיביים יותר, ואותם גיליתי רק לאחר תקופה, כאשר כבר היתה לי דריסת רגל בטוחה במקום עבודתי הנוכחי. הבנתי-אם לאחר חשיבה ביני לבין עצמי, ואם מסיפורים ששמעתי פה ושם-שאילו התקבלתי לעבודה באותם מקומות, הייתי נכנסת לתסכול ולאי שקט עד מהרה, מפני שלא היתה מתאפשרת לי צמיחה משום בחינה, ודאי שלא שפע. למדתי כי זו היתה דרכו של היקום להניע אותי הלאה, בחיפוש מתמיד אחר דלתות שתיפתחנה ותובלנה אותי אל הצמיחה ואל השפע אליהם ייחלתי ואני מייחלת עד היום. כיום, אני מבינה שהתנועה המתמדת בה הייתי באותה תקופה אפלה, היא זו שקדמה אותי והובילה אותי אל המקום בו אני עומדת כעת. באותם ימים לא ראיתי תוצאות, רק תשישות שליוותה אותי לאורך כל היום. לעיתים חוויתי חוסר מיקוד במידה מסויימת, שהרי נחשפתי לסוגים רבים של עבודות, וגיליתי פתאום שאינני יודעת ודאית מה מתאים לי לעשות בחיים. היום אני מבינה שבתקופת משבר בכלל, וכזה שפורץ על רקע אובדן מקום עבודה בפרט, התנועה המתמדת משרתת אותנו. היא מונעת קפאון ושקיעה אל תוך תהומות של יאוש ותסכול. היא משכיחה מאיתנו את הפחדים, מפני שהיא מובילה ליצירת דברים חדשים, ואף טובים יותר מאלה שהיו מנת חלקנו טרם המשבר. וגם אם חווים חוסר מיקוד, חשוב לזכור שמדובר בתחושה זמנית. הגילוי, מציאת המקום המתאים, יבואו עם הזמן. בינתיים, ניתן להתייחס אל שלל האפשרויות כאל התנסויות מהן ניתן ללמוד על עצמנו, להעשיר את הידע ולהרחיב את האופקים. בדיעבד, אין לי ספק שמכל מקום עבודה זמני, למדתי דבר או שניים, אשר סייעו לי בגיבוש ה"עצמי", בעיצוב עמדתי והשקפת עולמי. אם היום אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להשיג, לאן אני רוצה להגיע, הרי שכל אותן התנסויות-שנראו אז כל כך מעייפות ואפילו מיותרות, תרמו רבות לכך.
חשוב לי לשקף כי כמו תהליך הצמיחה בטבע, כך גם יצירת והכנסת דברים חדשים אל תוך חיינו הינה תהליך ארוך ולעיתים מייגע. לעיתים, לאחר שאנחנו זורעים, המטר מבושש לבוא. חשוב לסמוך על כך שהמטר ירד בסוף ויצמיח דברים נפלאים, לדעת לחצוב מלבבנו את המילים שינחמו וירגיעו ויחזירו אותנו אל נתיב הסבלנות, עד שהשינויים יחולו. ניסיוני לימד אותי שההמתנה הזאת מתגמלת מאוד בטווח הארוך.
