מוגן במשקפי שמש מוכספים, שפתיו מהודקות זו לזו בנחישות משהו. זכרתי אותו אבל לא זוכרת מתי פעם אחרונה ראיתיו, את פניה של אשתו זכרתי היטב מהתקופה שעבדתי בשרותי הרווחה, היא הייתה מהעיראקיות הענתיקות האלה כשהייתה מגיעה למשרדי בלשכה שהמבטא שלה מתנגן בדיבור כזה מצחיק, את תלונותיה השמיעה בקול צרוד , מאנפף ומרגיז, עד שלא קיבלה את שלה, לא עזבה אותי, אף שבישיבות עם המפקחת גב' איגלה שמוקלר הייתי צריכה לשחק אותה שזאת משפחה מ'זה מסכנה, שדוד גבר שדואג אבל משכורתו לא מספיקה לכלכל את המשפחה עם שלושה ילדים ועל גברת ביטון כתבתי שהיא הדומיננטית והיא זו שדוחפת להציל כל דבר שעל חשבון המדינה. גברת איגלה שהייתה זקנה מרובעת, לא התרשמה מצבע הדמעות שהיו נמרחות על שלושה דפים, היא רוצה לראות תוצאות בשטח, יעני את דוד קם ועושה מעשה לעצמו ולילדיו, בחור צעיר שלא צריך את חסדי המדינה, לא חולה ולא מעורער.
"אם משפחת ביטון לא תעזור לעצמה אף אחד לא יעזור לה". הייתה מנגנת לי בהרצאה מעצבנת את המשנה המשונה שלה, אחרי הישיבה השבועית באגף הרווחה, היינו עובדות הרווחה מתמוגגות בצחוק מתגלגל על גברת איגלה
"גברת אין שמוק".
ועכשיו אחרי שנים, אני יושבת באוטובוס הנוסע לתל אביב ליד דוד, מנומנם וראשו מוטה ונח על כתפי. מעניין מה הוא עושה, אני מהרהרת אחרי שנים שלא ראיתיו.
, אני זזה באי נוחות, כשהוא מתעורר לפתע, מביט בי מבוהל על שנשען על כתפי, סקרנותי הובילה את עיני על לבושו במכנסי ג'ינס שחוקות ,חולצה כהה וצווארון רחב, מעל החולצה מעיל צנוע. חלק מאריג מעילו הפריע לי, משהרגיש באי נוחות בתנועות גופי, פנה אלי
"אבקש סליחתך, קודם הפרעתי לך שנרדמתי על כתפך ועכשיו מעילי מפריע לך" המבטא המרוקאי המודגש ב "ח"ו "ע", הפריח חיוך בפני, הבל פיו הצחין מריח סיגריות . עיני לכדו את פניו. ראשו חבוש כיפה, על הכיפה שהייתה מוסתרת חבש כובע קסקט ששערו הלבקן בצבץ מתוכו ,על פניו זקן שלא טופח כמה ימים, עיניו הקטנות וריסיו הלבקנים נתנו הרגשה שהן עצומות, ידיו הגרמיות היו מונחות על ברכיו ללא תזוזה. האוטובוס עצר ברמזור באור אדום, עורבים על הכביש מסתודדים משתעשעים ברולטה רוסית בין גלגלי המכוניות השועטות, ממלאים את קיבתם בנבלתו של חתול שסרחה על הכביש.
"כמה שנים לא ראיתי אותך, את גרה עדיין בעיר"?
"גרה וחיה כאן, עדיין לא ברחתי".
הוא מספר לי על אשתו ועל ילדיו שקמו וברחו בריחה מבוהלת, מפחד הקאסמים.
"ואתה לא עזבת איתם".
"נפרדנו".
"התגרשתם"?
"לא בדיוק,. אבל לא חיים ביחד".
"נשארה רק הקטנה אסנת שנולדה אחרי שאת עזבת את הלשכה".
"והיכן הגדולים".
"נישאו וחיים את חייהם".
"ומה עושה בחיים".
"עסקים, את יודעת".
לא אני לא יודעת, מאיפה לי לדעת מה עושה בן אדם. במה עוסק"?
מכירת סחורות ושירותים למדינות זרות" .
"יצוא? פססס"
"כן אפשר לקרוא לזה ככה".
"אז כל בוקר קם אדם ונוסע לתל אביב בעסקי יצוא"?
"כן".
הוא ראה עצמו בן-חורין לנהות אחר רחשי ליבו, ומי אני שאפריע לו לפנטז שהוא מלך העולם, מפליא אותי באיזה כשרון דיבר אלי כאילו עדיין יושב מולי בלשכה מתאמץ לשכנע שכמותי להאמין לו.
