עמדתי בתוך ארגז ענק ממדים, נלחמת ביריעות פלסטיק האמורות לשמש לו איטום הולם נגד רטיבות ושאר פגעי מזג
האוויר.
כ- 10 ארגזים כאילה הזמנו מיוסקה הנגר, להכיל את כל רכושנו לקראת עלייתנו ארצה. ממשלת ברה"מ לא אפשרה ליהודים להוציא את כספם מגבולות המדינה. כך גם לא תכשיטים יקרי ערך, לא חפצי אומנות, ולא הספרים שהוצאו לאור לפני שנת 1953, שנת מותו של סטאלין.
את יריעות הפלסטיק חתכתי מגליל ענק לפי מידות מדויקות של הארגז, מצמידה אותן לדופנותיו בסרט דביק רחב.
לא ידעתי אז ששוב אזדקק לחזור לחומרים אלה בארץ הקודש.
בתוך הארגז חשתי כבתיבת נוח. ידעתי שלאחר מבול שהחל שוטף את חיינו ונפשנו מרגע גורלי בו החלטנו לעקור מברה"מ, מצפה לנו המולדת, החופש, האושר ולא נזדקק לשום יונה מחורבנת שתבשר לנו על כך.
ובתוך התיבה, שהייתה לי לאי חירותי ולערסל חלומותיי, הייתי נזכרת בכל אותם סיפורי תנ"ך שסיפר לי דודי בילדותי. ולא הייתי עוד לבדי, מוקפת ים של שנאה. מלך דוד ומלך שלומו ובת שבע ... הם כולם היו איתי כאן, בתיבה, חתכים איתי את היריעות ומדביקים סרטי סלוטייפ.
הארגזים אוחסנו במוסך שעמד שנים רבות יתום ממכוניתנו, שנמכרה זה מכבר. הוא היה מרוחק מספר בתים מביתי.
וכך, מצוידים במריצה ענקית, היינו מעבירים אליו את חפצנו. זו הייתה פאדיחה רצינית, ליתר דיוק וויה דלורוזה הפרטית שלי, דרכי מהבית עד למוסך. עוברים ושבים היו מרעיפים עלינו מילות גנאי, בדיחות גסות ואמירות אנטישמיות.
בעיניהם היינו בוגדים ושודדי ארצם. סלידתם, שנאתם וקינאתם בנו, העתידים להמיר את חומות הברזל במרחבי החופש של מערב השופע כל טוב, ביטאו בנאצות גנאי עסיסיות שהמטירו עלינו ללא ערף. שיא הלעג חטפתי, כשרכבתי על תלת אופן ענק שהתעקשתי לרכוש, כי מעודי לא ידעתי לרכב על אופניים רגילים.
הורי היו עסוקים ברכישת "נכסים" שהיה אפשר להשקיע בהם את חסכנותנו ולאחר מכן לממש אותם בארץ.
ואני זוכרת איך הם מכרו את הפסנתר השחור והמרופט שלנו. ואיך רצתי, בוכה, קילומטרים אחרי המשאית שלקחה אותו לבעליו החדשים. ונפשי נקרעה חתיכות, חתיכות מגעגועי פרידה לידידי הישן והטוב שנכרת מחיי.
נאלצתי להיפרד מפריטים רבים ויקרים לליבי. גם מקישוטי עץ אשוח המונחים במזוודה מול עיני הדומעות, נפרדתי, כנפרדת מילדותי המאושרת. הם קרצו אלי את נצנוצם האחרון והמנחם.
מסרתי אותם לילדי השכנים שלא ידעו את נפשם משמחה על האוצר המפואר שנחת על ראשם לפתע, באמצע קיץ.
כל שנה היינו מעמידים עץ אשוח אמיתי בדלי חול לקראת ליל 31 לדצמבר, ואת פקעות המחטים שלו היינו מקשטים כדורי זכוכית דקה מרהיבים, נוצצים בשלל צבעים וציורים עדינים של פתיתי שלג עליהם. וגם במחרוזות נורות צבעוניים מהבהבות וסרטים כסופים וזהובים וצעצועים שונים ומשונים. ואת צמרתו מכתרים בכוכב זהב או כסף.
בלילה היינו מכבים את האור ורק מנורות של המחרוזות הבהבו, מטילות צללי קישוטים על התקרה והקירות, יוצרים תמונות קסומות, משובבת לב וניחוח עץ רענן היה אופף את הפלא החורפי הזה.
ואימא הייתה מזמינה לנו, לילדיה הקטנים חובבי אגדות, את "דד מורוז" שהיה מגיע השקם בבוקר של 1 לינואר בכרכרה-מזחלת, לבוש מעיל וכובע אדומים בעלי עיטורי פרווה לבנים עליהם, נועל מגפיים שקראו להם "ואלנקי" ופניו לבושות זקן צחור ארוך. הוא היה דופק בשרביט הזהב שלו בדלת ביתנו, נכנס לטרקלין, מוציא משק המתנות שלו את המתנות שאימא בחרה עבורנו ומעניק לנו אותם לקולות צהלת שמחתנו.
לעתים אימא בעצמה הייתה מתחפשת לאיש המתנות, מגיחה בבוקר ממרפסת מושלגת ומשמחת אותנו בצעצועים שלבנו כה היה חפץ בהם. תכף היינו מזהים אותה ומפשיטים מתחפושת מגוחכת.
ואחר כך היינו יוצאים החוצה, שועטים במזחלות מגבהות מושלגות, מחליקים במגרש החלקה שהפך להיות חצר ביתנו לאחר שדאגנו להציפו מים שקפאו להם בין לילה. היינו בונים בובות שלג בעלי עיני פחם, אף-גזר ולראשם כובע אדום דמוי תרבוש וחגורה אדומה מצעיף ישן על מותניהם.
אינני מתביישת כלל ועיקר על שאימצנו את המנהג ה"פגני" הזה, לשמוח את שמחת החורף של ילדותינו.
למרות קונוטציה דתית-נוצרית שעורר, לא היה לו, בברה"מ דה אז, החילונית והאפיקורסית, שום משמעות אחרת, מלבד מסורת קבלת שנה חדשה.
שעות הייתי מביטה בקסם המצטייר על התקרה וחולמת על אהבת חיי הגדולה המצפה לי אי שם, אהבת אמת מופלאה
שלא תאכזב, כפי שלא אכזב הפלא המקושט השוכן בביתי, מוקף מרבד שלג הנערם ממטר רך של פתיתים.
וכמו שלא אכזבה רקמת ציורי קור על זגוגיות חלוני לאור הזריחה, צובעת אותם גוונים מכשפים במכחולה הנדיב.
את הכינור העתיק של אבי, שנשא עימו בדרכי התופת של מלחמת העולם השנייה היינו צריכים להביא למכון לעתיקות בלנינגרד ולשלם סכום עתק עבור אישור שיאפשר להוציאו מגבולות המדינה.
שנים לא נגע בו אבי, אך זיכרון נגינתו הוירטואוזית שלמד ממורהו הצועני, המלהיטה לבבות במסיבות שערכנו בביתנו,
לא יכבה בנפשי.
אישור יציאה מברה"מ מיאן להגיע. זו הייתה המתנה מורטת עצבים, ללא שום בטחון שתסתיים אי פעם.
הוריי פוטרו מעבודתם. אנו, הנערים, שלא מכבר סיימנו את התיכון, לא יכולנו להתקבל לשום מוסד לימודים להשכלה גבוהה, כי "סומנו" כבוגדים. כספנו הלך והתדלדל. גילו של אחי חייב את גייסו לצבא האדום. כל כמה חודשים אמי הייתה הולכה לשחד איש ק.ג.ב. חמדן, כדי שידחה את גיוסו של אחי לעוד 3 חודשים.
פעם צפיתי מרחוק בסצנה כזאת, שהתרחשה בחצר של בניין הק.ג.ב. המקומי. אימי, ללא שמץ של בושה, הוציאה מתוך חזייתה את חופן שטרות השוחד ותחבה אותם במהירות לכיס מכנסיו של קצין הק.ג.ב.. לאחר מכן שלפה מתיקה בקבוק וודקה ומסרה לו אותו בחגיגיות , כחותמת על חוזה בלתי כתוב. הוא קרץ לה קריצת אישור העסקה והם התפזרו, כל אחד לדרכו. וכך כל 3 חודשים.
נחנקנו. ייאושנו גבר מיום ליום. עבור רכישת "נכס" כגון פסנתר, אופנוע, שטיח או רהיט, היינו משלמים שוחד שלעתים היה עולה על ערכו של הפריט עצמו.
ולא היה די בכך. כשקבלנו סוף, סוף את אישור יציאה מברה"מ, היינו צריכים לעביר את מטעננו דרך שערי הגיהינום של המכס הרוסי.
סיפורים אין ספור אפפו את מעמד בדיקת המטען שם: על יהלומים שכביכול הוסתרו בין דפנות הכפולות של הארגזים,
על מסמרים עשויים זהב ופלטינה ששימשו לבנייתם, על תכשיטים יקרי ערך שפוזרו במערכות האוכל, סירים וחפצים ישנים או הוסתרו במקומות הפחות צנועים של נשים...
כל "מטמון" כזה, כשהתגלה, הוחרם מייד ובעליו נאלצו לשלם כופר למוכסים על שלא ידווחו על כך לשלטונות ולא יכלאו את ה"עבריינים" ללא אפשרות לצאת אי פעם את גבולות המדינה.
אם היה ברשותם פסנתר או אופנוע, נדרש מאחד מבני המשפחה להציג את מיומנות הנגינה או הרכיבה בהתאם, כדי שיוכלו לקבל את אישורו של המכס.
מוכסים היו משיבים סבתות בנות שמונים ליד פסנתר או מרכיבים אותן על אופנוע, להציג את כשרונן לשם "שעשוע".
וכשסבתות "אכזבו", הוחרם ה"נכס" מייד או שנדרש לשלם כופר גבוהה עבורו.
ואם חמדו דבר ערך נדיר מתוך המטען, פשוט גזלו אותו ללא כל הסבר.
גם טבעות נישואים הוחרמו, במידה ומשקלם יעלה על 9 גרם (המשקל המותר).
עבור חיות מחמד נדרשנו להציג תעודות חיסון ואילה נפסלו ע"י מוכסים ללא כל תירוץ או ידע בווטרינריה.
וגם זה נעשה לשם "שעשוע", לשם ההתעללות. ילדים ומבוגרים היו בוכים, מסרבים למסור את בני טיפוחם שנפסלו לעלייה.
יהודים היו מציעים שוחד נדיב למוכסים על שימלכו בדעתם ויתירו לחיות מחמד להצטרף למשפחתם.
וכל אלה בתוספת לסכום של המכס ה"חוקי", שנדרשנו לשלם, העולה על שוויו של המטען עצמו.
והנה אנחנו אחרי כל תלאות המכס עלינו על מטוס שהטיס אותנו לאוסטריה ומשם, לת"א.
פמליית הבטחה ליוותה אותנו מהמטוס עד לארמון מצ'וקמק בוינה, ששימש אכסניית מעבר וצומת דרכים ליהודים, שאושר להם לעזוב את גבולות ברה"מ. תחילה, בשדה התעופה, זו הייתה פמליה מפחידה של חיילים אוסטריים חמושים היטב בנשק אישי ובכלבי רוע גרמני נבחנים. לאחר מכן החליפו אותם חיילים חמושים רכובים על אופנועים שנסעה מלפנים, מאחור ולצדי האוטובוס שלקח אותנו לאכסניה.
האסוציאציות שעוררה בנו פמליית ההבטחה היו הקשורות בנאצים וזוועות מלחמת העולם השניה. היא הטילה עלינו רגעי איימה בלתי נשכחים, יותר מאשר את תחושת הביטחון שהייתה אמורה להקנות.
בארוחת ערב תפלה של עוף מכובס ופירות, התברר לנו שרב המשפחות ממשיכות לארה"ב. אנו המשכנו ארצה בטיסה מוינה לת"א.
והנה נגמר לנו הים ואורות ת"א המהבהבות בישרו את בשורת היונה שהחרישה לאומת שיר נחיתה ישראלי מפורסם ומחיאת הכפיים.
נחתנו בחום של חודש אוקטובר של 1979 בשדה התעופה בן-גורין. עובדי הסוכנות היהודית הציעו לנו לבחור בין אולפן לעולים בדימונה או בקריית ארבע. בחרנו לנו את זה שבקריית ארבע. נלקחנו תחילה לכמה ימים להתארח בביתם של בני המשפחה שהתגוררו באזור.
תמונה יחידה מביקור זה נחרטה בזיכרוני: אני מוציאה את ראשי דרך החלון, מנסה ללכוד טיפת אוויר בחום אימים של ארבעים מעלות. וכאן מכה באפי משב רענן ממרומי חרייה. אני סוגרת בתרעומת את חלוני לעולם החופשי ופותחת שוב, לדלות טיפה אוויר. וכן פותחת וסוגרת לסירוגין, חזור חלילה.
וכבר אנו עושים את דרכנו לכוון קריית ארבע. דרך שוממת, נטולת כל ירק. חול ואבנים. ואני שואלת את עצמי, בייאוש: "זו היא ארצי? זו מולדתי? ההייתכן?"
ורוצה אני להיות משה, שנגזל ממנו לראות את ארץ זבת חלב ודבש.
ואני פורצת בכי תמרורים ולא מפסיקה עד שאנו נעצרים בשער שבפאותיי היישוב, מאובטח אנשים חמושים באזרחי.
ומכאן אנו "מובלים" אל בניין האולפן.
גברים חובשיי כיפות ונשים עם פאות או כיסויי ראש בבגדים מוזרים הם תפאורה כה זרה לי. אני מרגישה אבודה כאן.
ושבתות דוממות רובצים על נפשי, רווי בדידות וניקור. ויום הכיפורים, החם והאיום מאיים להכניס אותי לדיכאון נוראי. ואיפה, איפה...ארץ ישראל? ארץ אגדות ילדותי שהצטיירו לי בצבעי פסטל ענוגים?
סבלנות...
סבלנות...
סבלנות...
סבלנות...
התחלנו ללמוד את שפתנו באולפן עולים. מורות די פריקיות היו לנו. תמר, אישה דתייה לבושת ג'ינס, מרים, גיורת משוויץ בעלת מבטא משונה וציפי בלבוש שינקינאי מופרע. הן כולן הים מורות שהלווי על ילדיי מורות כאלה.
בהומור, חן, עדינות וכשרון הגישו לנו את רזי השפה העברית. גם החלו מזמינות אותנו בשבתות וחגים לבתיהם הצנועים.
היינו הולכים לשוק צבעוני של חברון, קונים פירות וירקות, סובבים בין דוכנים צבעוניים עמוסים לעייפה במגשי בקלאוות ושאר ניפלאות המזרח. וחיילנו דרוכיי נשק צופים בנו מהגגות ...עד שיום אחד נרגמנו באבנים בבקרנו במערת המכפלה.
וכך החלה התאקלמותנו בארץ. ואין היא הסתיימה עד עצם יום זה,
מסתבר.
אך אני כבר יודעת להגיד "אקונה מטטה" בעברית.
מוקדש לתו רון, כי הבטחתי ב"זריחה" שלי.
