ב"ה
*
אני אוהבת את האמנות
היא מאפשרת לי להתפרע.
*
אני יכול לרצוח את הנבלות האלה, הם הסתובבו סביבי, מרחרחים את הדם שניגר מידי, פצע פתוח. תעלת הביוב היתה מצחינה ורגלי דשדשו בקושי לאורך התעלה. הבטתי בעכברושים שקיפצו סביבי מנסים להתקרב לנשוך ולנגוס בבשרי. רשת תעלות הביוב העירונית הסתעפה במעין צמתים צמתים כשכל צומת מובילה לאזור אחר .
העכברושים עדיין צעדו בקרבתי אינם חוששים. השלכתי אליהם גזירי עץ שהיו בכייסי, הדלקתי במצת והשלכתי לעברם, שיברחו שירתעו. הם נרתעו לרגע, חוששים מן האור שהבזיק אליהם , ואחר שבו, להלך בסביבתינו, לרחרח, מתקהלים בהמונם, שואפים לדם.
סימנתי בידי למיכאל שצעד לצידי, מאותת לו על העכברושים שהמשיכו לפסוע בקרבתינו ואמרתי תוך פיהוק "מיכאל מה קורה אנחנו כבר חצי יום כאן ועוד לא מצאנו את הקופסא"? "חכה חכה , סבלנות זה נמצא כאן, התקרה סומנה בספרות עם חומר זרחני" , "כאן בעמקי האדמה המכשיר מתפקד פשוט לאט יותר" הוא הגביה כדי להיטיב לראות, מכשיר מדידה ואיתור אחד מהחדשניים ביותר שבשוק בעל טווח איתור בקוטר עשרה מטרים. המכשיר החל מצפצף כשהוא מורה בצג כשש מטר בקרבת הסימן העגול.
המסע הזה התחיל במידע שהתגלגל לידי באקראי. באותה תקופה בה חיפשנו את הקופסא הייתי חלק מצוות קטן ומובחר של עיתונאים שנשלח לסקר את המלחמה בבוסניה, אני שהייתי שבע קרבות ונלחמתי לא פעם בעבור מדינות שאינם מולדתי הגעתי אז בתחילת שנות התשעים לבוסניה, הישר לעיצומה של מלחמת האזרחים שהשתוללה שם. הייתי אז בן עשרים ושבע ובעל נסיון רב כלוחם מקצועי. באופן טבעי ביותר צידדתי בנוצרים תמיד חשבתי שהסיפור איתם פחות או יותר הסתיים, המוסלמים היו משהו אחר.
שם בעיצומם של הקרבות רצתי ברחוב גרמיז'ן והתחילו ההפגזות של הפלג המוסלמי. אזור גרמיז'ן הנוצרי היה כמעט ריק עכשיו, תושבי העיר ברחו כל עוד נפשם בם וכשהתחילו הקרבות טסתי במהירות למחסה הראשון שנקרה בדרכי, בית מגורים שחזיתו נצבעה בתכלת. הדפתי את דלת הכניסה במהירות ונשענתי על הדלת מתנשף. שמעתי רחש קלוש מאחת הקומות העליונות. הבטתי מסביב לבדוק האם יש מישהו נוסף בסביבה, אך לא ראיתי דבר, המבנה היה הרוס בחללו הפנימי כאילו שמישהו נכנס וערך בו מסע הרס שיטתי. המדרגות הרעועות הובילו לשש קומות עליונות, המעלית יצאה לחלוטין מכלל שימוש, כל מערכת החשמל שהיתה חלק מהקיר נתלשה ממקומה, מותירה קוביה חלולה וריקנית שחוטי חשמל משתלשלים ממנה.
התחלתי לטפס אט, בודק בדקדקנות ובזהירות את המדרגות ומה שלפני, כשאני מזכיר לעצמי שבעצם הנוכחות שלי כאן היא בעצם משימה עיתונאית, זהו איני לוחם , המלחמה מאחרי.
היתה תקופה בה הועסקתי כשכיר חרב ונלחמתי, כעת המלחמות שהיו מנת חלקי הותירו בי אך ורק זכרונות מעטים שיכולתי להגיד שהיו טובים.
מחשבותיי נקטעו כשהגעתי אל מפלס הקומה הראשונה. היו שם שתי דירות בקומה. בעטתי באחת הדלתות וראיתי במבואה אשה יפהפיה, כבת שלושים שהביטה בי מבוהלת. היא הצטנפה בפינה דומעת וגונחת מכאבים. עור פניה חיוור ושקוף ועיניה הכחולות ניבטו בי בחשש.
שמע ישראל לחשתי ונעצתי בה מבט נדהם. לא כל כך הבנתי מה היא עושה שם?! המבנה ננטש והעזובה שררה בכל , כתם דם גדול נראה בחולצתה.
ניגשתי אליה כשאני מסמן בידי שאיני מתכוון לפגוע בה, ידעתי שלא אוכל לדבר ולהבין משהו אם תהיה מבוהלת. תחילה דיברתי איתה באנגלית מקווה להצליח לנהל דו שיח לאור מצבה. הסברתי לה שוב שאיני מעוניין לפגוע בה, והיא הנהנה בראשה לאות כי הבינה את דברי, אך התקשתה להוציא מילה מפיה. "מה שמך"? שאלתי "נדיה" ענתה בקול חלוש "אני מוסלמית" אמרה בחלישות ובאנגלית רהוטה וכאב חד עיווה את פניה. הכתם הלך והתפשט יוצר שלולית קטנה מדממת.
לא היה בי ידע דרוש לטפל בפציעות קשות. במוחי רצו מחשבות , מי היא? מה היא עושה כאן? איך נפצעה וממה? האם יש כלי נשק שם, במחבוא? חיפשתי היטב ביתרת החדרים ולא מצאתי כל כלי נשק. הדימום בגופה של נדיה הלך והתפשט.
הרמתי את חולצתה, מעט מתחת לסרעפת היתה חבלה גדולה, ניכר היה שצלעותיה נדחפו פנימה. ניסיתי לחשוב מה עושים במצב כזה? עזרה ראשונה? אך לשווא דמה קלח ממנה ללא הרף ועיניה נעצמו .
קרעתי שרוול מחולצתי והנחתי על הפצע הפעור, לספוג בה את הדימום קצת. ורצתי במורד המדרגות אל הרחוב השומם לנסות להשיג עזרה.
הבתים ברחוב היו נטושים רובם ככולם. רצתי לאורך כמה רחובות. ההפגזות לכיוון רחוב ארמיז'ן המשיכו ופגזים התעופפו ממש מעל ראשי, אך לא ראיתי שום אדם. מיהרתי לשוב לבית הנטוש המבואה היתה ריקה, האשה נדיה נעלמה, נותר שם רק כתם דם גדול.
עמדתי חיוור, מתנשף ותוהה להיכן נעלמה האשה, נדיה ? איך יכול להיות שבמצבה תוכל להעלם? האם יש מישהו נוסף בסביבה שלא ראיתי?.
נפניתי לבדוק שוב את יתרת החדרים ושמעתי תנועה קלה.
פסעתי בחדר האורחים ורגלי פגעה במשטח עץ דמוי מרצפות. הרמתי את המשטח מפינתו השקועה מעט, שם ראיתי אותה מקופלת בתנוחה עוברית.
"איך ירדת לכאן שאלתי"? כשאני מביט בה ובמסתור ששהתה בו בתמהון.
"הבית של אבי" אמרה כשהיא מאוששת קמעה, "הלכת ואני הייתי חייבת להסתתר" היא גנחה מן המאמץ "לא חושבת שאשאר בחיים" שוב המתינה מעט והמשיכה "מסרו לי שתגיע לאזור, הרעש ששמעת?! נתבקשתי למסור לך" היא עצמה את עיניה ואותתה על קופסא קטנה שהיתה מונחת בפינת התא. גל עלפון מחודש שטף אותה, חולצתה והשרוול היו כבר ספוגים לחלוטין בדמה.
חשקתי שפתיי וניסיתי שוב לעצור את שטף הדם. קרעתי את השרוול השני מניח אותו על אזור הסרעפת, אך לשווא. נדיה נמוגה לנגד עיני וכשהיא בעלפונה נפחה את נשמתה.
הורדתי את גופייתי וכיסיתי את פניה.
יצאתי מן המסתור כשהקופסא הקטנה בידי ופסעתי בכבדות אל כסא בחדר והתיישבתי באנחה כשאני מניח את הקופסא על ברכי.
היו בקופסא צילומים ישנים, מכתבים, רשימות וכולם בשפה הערבית. זיהיתי את נדיה כשהיא צעירה בחברת גבר ואישה שדמתה להם להפליא ושחבקו אותה בחזית בית כנסת. היו שם עוד צילומים ומסמכים במעטפה נבדלת.
פתחתי את המעטפה, היו שם עוד רשימות בערבית, המסמכים האלה ציינו שמות של אנשים ברחבי העולם קראתי והבנתי מעט.
עברתי על השמות ולעיני קפץ שמו של מחמוד אבו סילמן. מוסלמי תושב ישראל. נתקלתי בו בעבר כשכל אחד מאיתנו משמש שכיר חרב במדינה אחרת. הכינוי שדבק בו היה עכברוש.
הוצאתי מכיסי עט בעל דיו זרחנית וציינתי שני איקסים ליד שמו של מחמוד אבו סילמן. ציינתי קורדינאוטות מדוייקות שהצביעו על ח. יונס, ישראל, מקום מגוריו עם כל נשותיו וילדיו.
קראתי עוד ועוד שמות משנן והוגה את השמות בצליל ברור כדי לזכור, היו שם הרבה מתושבי ח. יונס, רפיח וקלקליה ושמות נוספים.
מהמידע שהגיע אודות אבו סילמן התברר שהיה גם סוחר נשק ומבוקש בישראל כחשוד לסיוע לארגונים עויינים. אוצרות של ממש הרהרתי על הממצאים הללו. הוצאתי מכיס חולצתי רשמקול קטן והחלתי מקליט את רצף הארועים כדי לנסות להעביר אחר כך אל המערכת, ציינתי חלק מהשמות שהצלחתי לפענח. הייתי כל כך שקוע בהקלטה שלא שמעתי את הצעדים הרכים שנשמעו מאחורי וחבטה כבדה נחתה על עורפי. "אללה ואכבר" אמר שאג בקול בס שהדהד בחזקה, השלכתי את המסמכים ומכשיר הרשמקול מידי תוך שאני מזנק מהכסא וניצבתי הישר אל מול מחמוד אבו סילמן.
הוא זינק לעברי מנסה להדוף אותי אל הקיר תוך שהוא מושיט ידו אל צווארי. גופו מגודל ובשערו שיבה אך זריז ומהיר ומאומן כפנתר. העפתי עצמי לצד השולחן ואחזתי באגרטל זכוכית שהטלטל מהחבטה והשלכתי לעברו במהירות שלא אפשרה לו פתח המלטות. אבו סילמן נהדף לאחוריו, התאושש וזינק שוב פעם לעברי, כשהוא מנסה לנגח אותי בבטני. הרמתי ברך אחת במהירות והוא נחבט מברכי ומצחו החל מדמם בכבדות.
הרשמקול והמסמכים נצבו פזורים ברצפת. תהיתי מי מאיתנו יאסוף אותם ראשון ואצל מי ישארו, החומר הזה חייב לעבור הלאה. מחשבתי נקטעה כשהופיעה סכין בידו של אבו סילמן.
אינני יודע מאיפה בדיוק הוא שלף את הסכין, לא היו כיסים רבים במכנסיו. זו היתה סכין מתקפלת קטנה כמו אולר, משוננת והלהב ניצנץ בחדות. היה ברור לי שהוא עלול להטות את הכף לטובתו באמצעות הסכין.
חיפשתי בעיני במהירות מה אוכל להעזר, וננעלתי על סיר אלומניום כבד בפינת המבואה ליד שלולית הדם של נדיה. מיהרתי לאחוז בו בזמן שאבו סילמן זינק עלי והשלכתי לעברו את כל תכולת הסיר. למזלי נותרו בסיר שאריות מחמרי ניקוי מימים אחרים בהם מורק הבית וטופח, כעת ניתזו חומרי ניקוי על פניו וצרבו בו בחריפות.
הוא ניסה לנגב בידיו את העינים וקילל אותי בשטף בערבית משתולל בכאב ובפניו מתפשטת אדמומיות מכלה מעט מבשר לחיו.
אבו סילמאן נאבק עם הנוזל ששטף את פניו ואני אספתי בחפזה את המסמכים, הנחתי בקופסא גם את הרשמקול ויצאתי מחלון חדר אחורי אל דופן ההר, בו נחצב גם המסתור.
הייתי חייב להוציא את זה משם ובפרט מהאזור ההוא. עליתי במעלה ההר כשאני אוחז בחזקה בקופסא שלא תשמט מידי, והגעתי כמעט בכוחות אחרונים לקרופי. עיירה קטנה שהיתה ברובה נטושה. הסתובבתי ברחוב הראשי, צמוד לפתחי חנויות שוממות ובזוזות. חיפשתי משרד או סניף דאר שאפשר יהיה לפקסס את תוכן החומר שבידי ולא מצאתי דבר.
שאגת רכב נשמעה וגיפ של האו"ם הגיע, סיור שגרתי באזורי קרבות. חיילים שהיו בגיפ הביטו בי מהלך צמוד לפתחי החנויות והחליפו מבטים בינהם. חולפים בכביש ומביטים בי עדיין בתדהמה, הנהג האט את נסיעתו.
הם היו קבוצת חיילי או"ם, בגילאי השלושים, וארשת פניהם רצינית בידיהם אחזו נשק דרוך שכוון אלי. "מה מעשיך כאן" שאל אחד מהם באנגלית. הוא נרכן לעברי ונדמה היה לי שראיתי מגן דוד. "אני עיתונאי " הצאתי את כרטיס העתונאי שלי ועליו פרטיי האישים. ראיתי ממרחק את אבו סילמן מתקרב, דחפתי בחפזון את הקופסא לידיו של הבחור שכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו. הם שוחחו דקות מספר בינהם באיטלקית והזכרו את ישראל שוב ושוב. "בוא תעלה לג'יפ נקפיץ אותך לשגרירות האמריקאית "תוכל למסור את הקופסא" אמר הבחור שוב באנגלית. "לא לא בבקשה". היתה דחיפות בעיני ששכנעה אותו לבסוף שלא להשליך לעברי בחזרה את הקופסא "יש לי כאן משהו לסיים, תודה סעו, סעו" האצתי בהם והם המשיכו בדרכם.
אבו סילמן התקרב אלי כשבפניו צלקות מהכויה שקיבל, כשהוא מצמץ בעיניו, מנסה לארגן נקודות תורפה שבהם יוכל לנעוץ בי את אותה סכין. לא אפשרתי לו הרבה התלבטות זינקתי אליו כשאני חופן באגרופי אבן סלעית קטנה ומשוננת ופשוט חבטתי בו במהירות בעיניו לסמא אותו. ככל שגדל הכאב כך החריף מאבקו וידעתי שאין שני מנצחים אחד מאיתנו הולך.
ותוך כדי שהוא תוקע בי אגרוף ישר בצלעות וכמעט הוריד ממני את האויר, הרמתי את ידיי גבוה מעל ראשו והענקתי לו מכה משולבת בשתי ידיי ברקותיו הוא קרס והתקפל. ביתרת כוחו ניסה לנעוץ בי את הסכין ברגלי, אחזתי שוב באבן המשוננת וחבטתי בו שו עד שנדם.
בבוסניה שהיתי אחרי המפגש הבלתי רצוי עם אבו סילמן עוד כשבוע, עד שהסדרתי את חזרתי לארץ. בשיטוטי מצאתי גם סניף דואר שנותר לפליטה . משם פיקססתי מה שיכולתי מתוך זכרוני, אך חלק גדול נעלם ממני. חזרתי לארץ תשוש וכואב, ולאחר כשבועיים שבתי לעבודתי במערכת.
עיינתי בתיבת הדואר האלקטרוני קיבלתי דואר חדש. השולח היה ידיד בעל מגן דוד ונוסח ההודעה לא הותיר בי ספק ..."קיבלתי את החבילה, מניח אותה בגיהנום, בציון הקורדינאוטות, עם כל ההערכה" על החתום אלי.
ח. יונס. צילצלתי למכאל ידידי שאיתו שרתתי גם בשרות הצבאי. תוך כדי ארוחת צהרים אצל מייק מסרתי לו את כל הפרטים. "חייבים למצוא את הקופסא" סיימתי את דבריי. מיכאל הרהר דקות ארוכות וסיכמנו את העניינים הטכניים שעלינו לקחת בחשבון.
כעת עדיין ניצבנו בצומת, הדם מכף ידי המשיך לטפטף, העכברושים לידינו. מיכאל האזין שוב לצפצוף והמשכנו ישר. מיכאל שלף מכיס מכנסיו להביור ושילח בעכברושים להבה ענקית. חלקם ברחו וחלקם ניצלו חיים. נעצתי בו את מרפקי "אתה חתיכת טיפוס"! אמרתי בגיחוך "להביור"?!
הוא צחק בקול ושילח עוד להבה ענקית לחרוך את המנהרה.
מצאנו את הקופסא בתקרה שסומנה בדיו זרחנית, מיקשנו טווח גדול בפצצות ועלינו מהר ככל האפשר להסתלק מהמקום הארור ההוא.
*
ט בשבט התשס"ח
15.1.08
