יוצרת הכתיבה

אל תסתכל אחורה.

אל תסתכל על העבר.

אל תסתכל על מה שהיה.

אל תסתכל על מה שהיה יכול להיות.

הבט קדימה.

הבט אל העתיד.

הבט על מה שיהיה.

הבט על מה שיכול להיות.

"רותם?" נשמעה דפיקה על הדלת.

רותם מיהרה לכבות את המנורה שעל יד השולחן וכסתה את ראשה בשמיכה.

"את ישנה?" פתחה אמה את הדלת.

רותם לא ענתה, ופלטה נשימה גדולה ועמוקה.

"חלומות פז." אמרה בעדינות מירה יצחקי וסגרה את הדלת הלבנה המובילה לחדרה הגדול של רותם.

חייך אל השמש, חייך אל הציפורים.

חייך אל השמיים, חייך אל העננים.

חייך אל האנשים מסביב, חייך לעולם.

רותם מיהרה להניף את התיק על כתפה ולצאת מן החדר.

"בוקר טוב." פגשה אותה אושרת בפינת הרחוב הקבועה. "עשית שיעורים באנגלית?"

רותם צחקה. "מתי הפעם האחרונה הכנתי שיעורי בית באנגלית? נעתיק מסמדר."

"היא לא תתן לנו." אמרה אושרת בביטול, "נראה לי שכבר נמאס לה."

"עוד נראה." אמרה רותם.

השתיים המשיכו ללכת עד שהגיעו למבנה הגדול.

הן עברו על פני חבורה של בנים ובנות שצחקו, ובכלל לא הסתכלו על השתיים, אפילו שהיו בשכבה שלהם, ואפילו באותה הכתה.

"מעניין מתי זה יהיה אחרת." תהתה אושרת.

אל תחשוב על מה שיהיה וגם אל תקווה.

אתה יכול לעשות דבר אחד - תשנה.

תגרום לתקווה, לציפיה, ולפעמים לאשליה - להתממש.

"בוקר טוב, תלמידים." אמר המחנך של כתה יב'.

"בוקר טוב." ענו כמה מהתלמידים.

"אני מחלק אתכם לזוגות." הוא אמר. "אתם צריכים לעשות עבודה בספרות. כל זוג יקבל על פי ההגרלה סופר, והוא יצטרך להכין את העבודה עליו."

רותם תלתה את עיניה בתקווה באושרת ובסמדר, שישבו בשולחנות שמלפניה.

"רון וישי... אושרת ואלעד... ספיר ותמר.." אמר המורה באקראי, "גלעד ודקל... רותם וניר..."

רותם הביטה בתיעוב בניר, שישב שני שולחנות על ידה.

אכזבה היא לא מילה בשבילך.

אכזבה היא לא מושג.

האכזבה לא קיימת.

תדרוך עליה, לפני שהיא תרמוס אותך.

"אתם מוזמנים להתחיל עכשיו. בהצלחה." אמר המורה.

רותם פנתה להתיישב על יד ניר.

"על איזה סופר עושים?" שאל אותה ניר.

"צריך לחכות שהמורה יעבור פה עם הפתקים." אמרה רותם בחוסר סבלנות והתפללה שהרגע הזה כבר יגמר.

"רק שתדעי שאני לא מכיר סופרים." אמר ניר, "אז אל תצפי ליותר מדי."

"ממך לא ציפיתי." ענתה רותם בשקט, מקווה שניר לא שמע את המשפט שפלטה בטעות.

"קדימה, תוציאו פתק." הושיט המורה את שקית הפתקים.

רותם התנדבה להוציא פתק. "ש"י עגנון." היא אמרה בשמחה.

"זה לא ההוא שכתב את שר הטבעות?" התלהב ניר.

"ממש לא." אמרה רותם. "הוא כתב את תהילה, את עיר ומלואה, את שבועת אמונים.."

"בסדר בסדר, זה לא מעניין אותי." אמר ניר. "אני יודע להקליד מהר. אז מה דעתך שאת תכתבי את העבודה ואז אני אקליד ואדפיס?"

רותם עשתה פרצוף. היא רצתה שותף רציני, עם מוטיביציה, לא אחד כזה, שיזלזל.

אל תתלונן על מה שיש. לנסות להתמודד עם זה יהיה קל יותר.

"חשבתי שתרצי לקחת את כל העבודה לעצמך." התגונן ניר. "חשבתי שאת לא מהאלה שנותנים לאנשים אחרים לעזור."

"עובדה שכן." אמרה רותם, "מתי אתה רוצה להיפגש לעבוד על זה?" ואז הוסיפה, "ברצינות?"

"אממ.. מה דעתך שאני אבוא אלייך היום בחמש בערך?" הציע ניר.

"אתה יודע איפה אני גרה?" הופתעה רותם.

"בטח, את לא שכנה של איילת?" שאל ניר.

"אה, נכון..." נזכרה רותם ביחסים של השניים, "אני כן. טוב, אז תבוא בחמש."