היה זה בראשית החורף במורד הוואדי, היכן שהמים מסחיטת מכונות הכביסה של הקיבוץ מתנקזים בקול הומה, עד שתעלת הביוב עלתה על גדותיה והתמלאה במי סבון וכל האזור נראה כמו שלג רך ושמנוני.
בימים רחוקים אלה של סוף שנות החמישים, כשפריחת הרקפות צומחת בין הסלעים במורד הוואדי כשהסלעים מסתירים אותן קמעה. הן צנועות וביישניות. המים הרבים שזרמו במורד הוואדי הביאו איתם גם את פריחת הנרקיסים, יופיו של הנרקיס הביא את רונאלד לספר לי מאגדות העם שסיפרה לו אימו מימי.
"את יודעת מהיכן בא לו היופי הזה, אגדה אחת מספרת כיצד נוצר הנרקיס. בין הרי הגליל התהלך בימי קדם רועה בעל פנים עגולים ותלתלי זהב לו, ושמו נרקיס כל הנערות דברו ביופיו הרב והוא לא ידע מימיו כי יפה הוא, כי לא ראה מעודו את פניו, פעם ירד עם צאנו ממורדות הכרמל, כשפניו מועדות אל הרי הגליל, כשעבר את נחל קישון ראה את בבואתו במים ומרוב התלהבות נפל למים וטבע במקום. ולכן תפרחת הנרקיסים ליד ביצות והרבה מים".
"אולי נקטוף קצת נרקיסים ורקפות". אמרתי מתלהבת מסיפור האגדה.
"מה פתאום, אסור לקטוף פרחי בר ודבר שני את עלולה לחלות במחלה אנושה".
"איזו מחלה"? אני שואלת אותו בדאגה.
"יום אחד חלה מלך הצפרדעים מחלה אנושה. לאחר בדיקות רבות הציע אחד הרופאים הקשישים כי הפתרון למחלתו הוא להריח פרח בעל ריח עז. אבל מלך הצפרדעים חי בביצה ושם לא פרחו פרחים. הלכו שליחי המלך לבקש מהפרחים השונים לבוא ולגור בביצה כדי לרפא את המלך. מבין כל הפרחים, רק הנרקיס היה מוכן לבוא לסייע למלך להבריא ממחלתו ולהעתיק את מקום מגוריו לביצה. הריח המלך מבושמו של הנרקיס ולא חלפו 3 ימים והנה הוא בריא לחלוטין. כאות תודה, הוריד המלך את הכתר מעל ראשו והניח אותו על ראשו של הנרקיס. ומאז גדל הנרקיס בביצה שכתר זהב על ראשו".
"תגיד מאיפה לך כל האגדות האלו, על כל משפט שלי, יש לך אגדה"?
"בערך, אימא שלי מספרת לי המון".
צבעי הוורוד והלבן צהוב שצמחו בוואדי וצבעו את האדמה שנראתה כמו שטיח צבעוני, שם רונאלד ואני שיחקנו משחק מוזר- לקפץ מעל תעלת הניקוז, בדרך לוואדי עברה חתולה שחורה כשחמשת גוריה מקפצים אחריה בשובבות, כשראתה אותנו הִסְתַּמְּרָה פרוותה מולנו והיא לוחשת נגדנו שניזהר לבל נעז לפגוע חלילה בגוריה.
"רק שלא תעשה לנו עין הרע". הטיח רונאלד
"למה, מה קשורה חתולה לעין הרע"?
"מה את לא רואה, יש לה עיניים של שד ואני לא יודע מה היא מחפשת כאן".
"היא המליטה את גוריה כאן ואנחנו באנו להפריע לה".
אנחנו לא מפריעים לאף אחד, שתחפש לה מקום אחר".
בעודנו מקפצים מעל התעלה שזורמים בה מימי הכביסה הקצפתים, מעדתי ובגדי נרטבו מהמים השמנוניים של הכביסה, בעודי רטובה עד לשד עצמותיי, רונאלד קפץ אחרי לתעלה באומרו
" את רואה איזה מזל נכס עשתה לנו החתולה השחורה הזאת,אף אחד לא יאמין לך שמעדת לתעלת הניקוז, אם שנינו נהיה רטובים יאמינו לנו". אני בוכה משרכת דרכי אחרי רונאלנד בושה בהחלקה הזאת שכל בגדי מרוחים בג'יפה של תעלת הניקוז מזדרזים להגיע לבית הילדים כדי להתקלח ולהחליף בגדים יבשים.
"מה נגיד אם ישאלו אותנו היכן היינו" אני שואלת בדאגה כשדמעות בעיני ולא מצליחה משום מה להירגע מהמעידה הזאת.
"אל תדאגי אספר שחתולה שחורה ועצבנית בגלל גוריה התנפלה עלינו ונפלנו לתעלת הניקוז".
"השתגעת, ייקחו אותנו למרפאה ויזריקו לנו זריקות נגד כלבת".
"איזה שטויות את מדברת, לחתולות אין כלבת ואם לא יראו עלייך שריטות לא יעשו כלום".
"אתה לא זוכר שבאו אלינו לביקור ילדים מבית ספר בחיפה, הראנו להם את מערת הקבורה מתקופת בית שני, והתנפלה עלינו חתולה, אני מהפחד שלי התחבאתי אחרי אחד הילדים ולא קיבלתי זריקה, אתה לא זוכר עם איזה מזרק הזריקו לארבעה ילדים בישבנם נגד כלבת".
"זה משהו אחר, שם היה חושך ולא ראו כלום, ולא ידעו להבחין אם זאת שריטה מהחתולה או מהנפילה על האבנים".
רונאלד היה בן יחיד להוריו שעלו מאנגליה. אביו קוּרְט היה גבוה ורזה, שערותיו שחורות כונה על ידי המבוגרים "קוקילאגר" שהוא קצת קוקו ומשתפשף עם העננים בהליכתו כמו לאגר. לא היה משהו מיוחד במשפחתו של רונאלד והוריו המוזרים,בקיבוץ כמו בקיבוץ, כשדברים יוצאים החוצה האירועים שמים את המשפחה בתוך פוקוס של רכילויות. בוקר אחד הגיע רונאלד שתוי ומסטול לבית הילדים, כשלגם חצי בקבוק קוניאק שמצא בתוככי הארון בחדר הוריו ,אנחנו ילדי הכיתה לא ידענו כיצד "לאכול" תופעה מוזרה כזו, כשמחנך הכיתה תפס אותו "והרביץ" בו זרם של מים קרים כדי להפיג את האלכוהול מגופו, כשהתעורר למחרתו של יום, לא זכר דבר מהתרחשות השתכרותו, האירוע הזה שהיה כביכול בתוככי כיתתנו, הפך לנחלת הכלל בחדר האוכל. את קורט קוקילאגר כמעט ולא ראינו, את מימי אשתו הקלילה ,רזה שערותיה הבלונדיניות מתבדרות בתלתלים בקצוות ראשה מגיעה לבית הילדים לפרידת לילה , הייתי רואה אותה בשעות הבוקר המוקדמות מופיעה בבית הילדים לעזור לרולאנד, והייתה יוצאת מחדרו כשהיא מטופפת לאיטה בנעלי העבודה המגושמות ומושכת תשומת לב רבה, כשצעקותיו נשמעים ברחבי המסדרון שתפסיק לבוא אליו בשעות הבוקר כי זה מפריע לו. בחדר הוריו של רונאלנד היה רדיו שיש בו שכלולים שהיו בוקעים מתוכו שירים שאהבנו. היינו מאזינים ל"רדיו רמאללה" דברי הקישור של מצעד הפזמונים היו באנגלית ורונאלד דיבר אנגלית מצוין. הרדיו ניגן את אלוויס פרסלי, קליף ריצ'רד, הלן שפירו ופאול אנקה לצלילי הפזמונים הקלילים וקצב הרוק של אלוויס, רונאלד הצעיד אותי לאמצע החדר מחבק את מותני ומוביל אותי בריקודים הסלונים אותם למד מהוריו. את הלן שפירו הערצתי במיוחד אפילו קצת קנאתי בה, היא הייתה בת גילי יהודיה ומפורסמת.
*****
כשבגרתי קצת,בחדר הורי בקיבוץ בפינה, עמד ארון מגירות נמוך מעוטר, עליו ממוקם היה רדיו עגול. כינינו אותו "רדיו פרצוף" הרהיט היחידי שניצל אחרי מלחמת העולם השנייה והובא ע"י הורי מגרמניה, בחזיתו הייתה סקאלה מזכוכית כמו פה פעור, מעל הסקאלה בצדדים, שני כפתורים-הימני של התחנות והשמאלי של הווליום. כמעט תמיד הרדיו השמיע רעשים מעצבנים כמו חרחור, בקושי הצלחנו לשמוע את "קול ישראל מירושלים" את תחנת הרדיו מרמאללה שמענו יותר טוב. לפנות ערב בעוד אחותי ואני טוחנות את עוגת הטורט שאימא הכינה "למנחת התה" בחדר ההורים. הוויכוחים עם אבא החלו על "רדיו רמאללה", קונצרט ערבית ומשפט אייכמן . הלן שפירו ואלוויס פרסלי היו יותר חשובים לנו , לא הבנתי את מידת העניין של אבא "בקונצרט ערבית" שהניכור לשפה הערבית היה ניכר בעליל. בזמן שאחותי ואני היינו מסובבים את סקאלת התחנות "ברדיו פרצוף" נתקלים בסלסולי המוואל בקולה המנדנד והבכייני של אום כּוּלתוּם , אבא היה מתעצבן וצועק "זה לא קונצרט ערבית, קונצרט ערבית היא מוסיקה קלאסית".
באותם ימים, אפריל עד דצמבר 1961 נערך משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן, שאבא הוסיף אחרי שמו "ימך שמו וזכרו" כל תזוזה הייתה מפריעה את ההקשבה לקולו הצווחני והחד של גדעון האוזנר התובע במשפטו של הצורר הנאצי שבקע "מרדיו פרצוף"
לפתע הרדיו חרחר, אבא צווח עליו ונתן לו אגרוף, הרדיו המשיך לחרחר, לפתע קולו של גדעון האוזנר התובע עלה מתוך החרחור תבען יותר "אייכמן נמצא אשם ואני גוזר עליו גזר דין מוות". אבא היה מאושר, חלק מנקמתו בנאצים הוגשם.
"רדיו פרצוף" נשאר בחדר הקטן ונועד למשחק עבורנו, הורי קיבלו רדיו חדש ומשוכלל מהקיבוץ במסגרת השיפורים שהוחלטו בקיבוץ.
מידידי מאותם ימים רונאלד, נפרדתי בצער רב, כשהוריו החליטו לעזוב את הקיבוץ. ראיתי אותו עוד פעם אחת שמלאו לו 18 כשבא לביקור מהעיר פתח תקווה בה התגורר עם הוריו. הוא ישב בחדרו של גלעד בן כיתתנו לוגם קפה ריחני ומסלסל את עשן הסיגריה מפיו.
