ב"ה
יי
הסיפור מוקדש ברגשי הוקרה והערכה לרב אליהו מאיר שליט"א ולרב עוזי דיין שליט"א
שפרה ירדה מן האוטובוס, בדרך התנמנמה והמערכת האוטומטית אצלה, המערכת הרפלקסיבית אצלה העירה אותה, מספר תחנות לפני שהיתה אמורה לרדת. כעת ירדה מן האוטובוס, עדיין מנומנת מעט. שנתה של שפרה נדדה מזה זמן רב, טלטלות האוטובוס בנסיעתה אל מקום עבודתה ובחזרתה פשוט הרדימו אותה.
היא הידקה אליה את הסוודר שעטף את גופה, מצטמררת מעט בשל גל הקור שנשב בחודש ינואר, "חורף קר" הרהרה. ירושלים העיר שאהבה כל כך היתה בשעת לילה זו שוקטת ומעט אנשים הילכו לאורך הרחוב, "לאחר שאון היום קשה להבחין שזו בעצם אותה עיר" הצינה שהכתה בפניה של שפרה העירה אותה באופן מוחלט מנמנומה, היא נשמה עמוקות והחלה צועדת לביתה לאחר עוד יום עבודה במשמרת הערב.
שפרה טיפוס עצל ומפונק במקצת, לא אהבה טרחה מיותרת, כעת כשנאלצה לצעוד את כברת הדרך לביתה, צעדה בניחותא למרות השעה המאוחרת. שלפה מתיקה תפוח עץ שלא הספיקה לאכול ואכלה בנחת כשבין ביס לביס, מהרהרת שמא אכילתה זו ברחוב היא אכילה גסה.
"ההליכה ממש טובה, הלוואי שהייתי יותר מתמידה בזה, אבל אפשר גם בלי , בלי הצעדות בשעות האלה", העדיפה לא פעם להתעצל במקום לטרוח במעט יותר עבור בריאותה, ובכלל להוריד במשהו מהשומנים שעיטרו מעט את גופה. לא שהיתה שמנה אלא שמנמנה בלבד. הרחוב עלה וטיפס בשיפוע מדורג, התעקל סביב הר, אל הרחוב המקביל שהיה מקום מגוריה. החשיכה שררה מסביב ופנסי התאורה הפיצו אור בהיר, מעט מכוניות נראו בכביש הדו סטרי. הזמן הזה בו הילכה מידי פעם לבדה אחרי יום העבודה היה גם זמנה הפרטי ביותר עבורה. את המכוניות שחלפו בכביש אמנם ראתה, צילמה בתודעתה אם כי לא ממש התמקדה בהם וגם השיחים העבותים שהשתפלו מגדרות האבן והיו כמרבד על רצוף המדרכה וחסמו את מעברה, אף הם נקלטו בתודעתה עוצרים אך במעט את שטף הילוכה.
היא השליכה את ליבת התפוח אל פח אשפה שהיה בדרכה, והמשיכה בדרכה. מחשבותיה נסובו אל השבוע שכמעט הסתיים, שיחתה עם הרב השלוח. כמה הכרת תודה היתה בה על שהאיר עיניה בנושאים כה חשובים בחייה, וטוב שפנתה אליו והרב עצמו פנה אל רבו הצדיק הנסתר וביקש עצתו. "לא סתם תמרורים". "כמה רחוק רואה הרב, כל אחד מהם" היא המשיכה ללכת "ככל שמידותיהם מזוככות, כן רואים הם בהיר ורחוק" "התמרורים הללו שהצדיק הזכיר" היא היססה בבחירת המילה הנכונה "התמרורים הללו הם ציוני דרך, כוכב הצפון כל אחד מהם".
מחשבותיה נקטעו כשכאב שיניים חד החל משתפל באחת משיניה הטוחנות, חודר אל צידה השמאלי של פניה ומכה באזנה בחדות. שיפרה עצמה את עיניה ועצרה לרגע מעצמת הכאב. היתה עוד כברת דרך ללכת עד שתגיע לביתה, הכאב החל מנסר בראשה ומתפשט בפיה. "חייבת טיפול שיניים" חשבה "חייבת, כמה זמן עוד אפשר להמשיך להזניח ככה"?. את טיפול השיניים האחרון עברה כבר מזמן ולאחרונה תקפו אותה כאבים מידי פעם, מה שלא ייחסה להם משמעות רצינית. ההוצאה הכספית הכבדה שהיתה כרוכה בטיפול השיניים הרתיעה אותה מלהתחיל בכלל בטיפול, כעת הכאב היה פשוט בלתי נסבל. שפרה התישבה בספסל שהיה מוצב במדרכה, עדיין אוחזת באזנה מפאת הכאבים.
עובר אורח אקראי שחלף במקום הביט בה, ובעיניו לא נראתה יותר מבת עשרים שנים, אמנם שמנמונת מעט, מבנה גופה עגלגל ופניה נקיות מאיפור ונאות. ההלך הביט בה בהערכה ואת מבטו לכדה טבעת הנישואין שענדה על ידה. נשואה טרייה מזה שנתיים בלבד לדוד שהשלים בשעת ליל זו גם הוא משמרת ערב. לא היה מה שיאיץ את שובה לביתה, למעט חוסר הנוחות שבהמצאה ברחוב השומם.
העבודה בה השתלבה לפני כשלושה חודשים התאימה לאורח חייהם של שפרה ודוד שהתנהלו בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשדוד חזר מעבודתו כאח תורן בבית החולים "משמר" ושפרה שבה מעבודתה כאחראית משמרת בארגון התרמה.
את משמרותיה ארגנה כך שבאותם ימים בהם עבד דוד ערב היתה אף היא עסוקה
וכאשר עבד במשמרת בוקר השתדלה גם היא לעבוד כך שיוכלו להפגש.
לאורך המדרכה ניצב ספסל ושפרה התיישבה, כשהיא אוחזת בצידה הימני של לחייה השתהתה דקות מספר, כאביה לא חלפו והיא קמה להמשיך בדרכה. "דוד אמור להגיע עוד כמה דקות" הרהרה כשהיא מביטה בשעונה. הכאבים המשיכו להלום בה והיא התחילה לדקלם במחשבתה את פרק צ"א בתהילים.."יושב בסתר עליון בצל ש-ד-י אתלונן". נתקעה באמצע המשפט מתקשה לזכור את המשכו של הפרק. היא המשיכה בדרכה מנסה לדלות ממחשבתה את המשכו של הפרק, כאבי השיניים שתקפו את מוחה זרמו בגלים גלים, היא ניסתה לדקלם פרק תהילים אחר שהכירה ..."אשא עיני אל ההרים מאין יבוא"...וגם כאן מחשבותיה נקטעו וזכרונה בגד בה. כך המשיכה להלך מנסה לדקלם את הפרקים המוכרים , קטעים שלמים פרחו מראשה וככל שהתעמקה בנסיונה לזכור כן נעלמו כאביה. "זה מצליח, זה מצליח" הכאב שאפף אותה נעלם והופיע חליפות, וקהה ככל שעמלה יותר לזכור ולקבץ את הפסוקים לכלל פרקים שלמים.
לכשהגיעה ממש לקרבת ביתה התחזקו הכאבים בעצמה רבה. שפרה ציירה לנגד עיניה את אותיות הבורא וביקשה שיעזור לה להגיע כבר לביתה. דלת הבית היתה פתוחה קמעה, שיפרה הדפה את הדלת באיטיות סוקרת בעיניה את חדר המגורים שהיה מואר וריק, ארנקו של דוד והטלפון הנייד שלו לא היו כלל על השולחן, היכן שבדרך כלל הניח אותם, "דוד כנראה עדיין לא הגיע" חשבה כשהיא נדרכת ופוסעת אט ברחבי הדירה. לחדר השינה נכנסה גם חרש, שום קול לא נשמע בדירה והחדר נראה כפי שהיה בצאתה לעבודה. היא המשיכה לסקור את החדר וראתה את המגירה העליונה בשולחן השידה כשהוא פתוח. כאבי השיניים שתקפו אותה כל הדרך כמעט ונעלמו, פה ושם עדיין נשלחו אליה גלי כאב. היא נגשה במהירות לבדוק את תכולת המגירה, לבדוק מה חסר והאם בכלל חסר משהו. "אולי דוד השאיר את המגירה כך"? חשבה "אך אך הדלת, דלת הבית היתה גם פתוחה" "לא ממש לא, לא , דוד לא היה
בבית, לו היה בטוח היה נועל את הדלת ".
"שפרה, שפרה" שמעה את קולו של דוד בעלה, היא יצאה במהירות מהחדר שמחה על נוכחותו ומבטה קרן למראהו. דוד בעלה שהיה בוגר ממנה בשנתים היה בעל מבנה גוף מוצק ובריא, גבוה , וכתפיו רחבות דיין להכיל אותה אליו בחיבוק חם. שפרה טמנה את פניה בחזהו ואחר הביטה במבט שואל.
"מה קרה שפרה" שאל דוד כשזיהה במבטה חשש מהול בכאב חרף השמחה לראותו
"כשהגעתי הביתה" היא המתינה מעט "כשהגעתי הביתה הדלת היתה פתוחה, חשבתי בהתחלה שאתה בבית" "מתי הגעת" שאל מופתע, "לפני כמה דקות, נתקעתי קצת בדרך, היו לי כאבי שיניים" ושוב הוסיפה "הדלת היתה פתוחה". דוד הביט בה, החליק בידו על פניה ואמר בלחש "המתיני כאן"
מבטו חלף על חדר המגורים ביעף. "דוד" לחשתי "כבר בדקתי אין כלום" "חכי כאן" ביקש שוב "בבקשה", הוא פתח את כל הדלתות בבית, ובחדר השינה ראה גם הוא את המגירה הפתוחה. "שפרה" קרא אל רעייתו שנותרה עדיין בחדר הארוח, היא נכנסה לחדר השינה משחררת אויר ונושמת ביתר חפשיות. "האים את השארת את המגירה פתוחה"? שאל "לא" השיבה, "חשבתי שאתה" יתרת המילים נותרו תלויות באויר, מישהו פתח את המגירה, אותה המגירה בה דחפה תכשיטים מתכשיטים שונים. בעיקר תכשיטי כסף וכמה אבנים שאנשים ייחסו להם אנרגיות שונות. אלה היו תכשיטים שלא הרבתה להשתמש בהם , שכן לא הרבתה כלל לענוד תכשיטים. שוב פילח כאב חד את אזנה, כאבי השיניים הקרינו עתה לכל פניה והיא התעוותה בכאב. "שפרה את חייבת, את יודעת לפחות להתחיל בטיפול שיניים" דוד בחן את פניה בדאגה. שפרה הנהנה בראשה בהסכמה לדבריו "אבל איך נוכל לעמוד בהוצאה שכזו"? שאלה כשהיא נוגעת באזנה הכואבת.
"אל תדאגי, בעזרת הבורא נסתדר, נצמצם מה שצריך, ואת" דוד הפסיק לרגע את דבריו וביקש "תקבעי תור אצל דוקטור אמיתי, שמעתי שהוא מעולה".
"דוד , דוד" חשבה "איך בדיוק כיוונת ליקרן הזה, דווקא הוא"? ואמרה "זה הרופא בין היקרים באזור", ומבטה אמר נו, באמת "דוד , איך נוכל"
"שפרה הניחי, עדיף שנשלם כעת אצל רופא מעולה מאשר יטפל בך בחינם מאשר איזשהו טכנוקרט שיסב לך גם נזק" .
"מה עם המגירה הזו דוד" והצביעה בידה על המגירה הפתוחה
"נודיע קודם כל למשטרה ואחר כך לביטוח" "לא עכשיו" נשב קודם משהו לאכול משהו" השיב "אחרי הארוחה נשוחח ונראה מה עושים"
הוא נפנה לחדר האמבטיה לסלק מעליו את טרדות היום. שפרה נפנתה בנתיים למטבח להכין ארוחת לילה. היא חתכה סלט ירקות וחיממה פיצות מוכנות לשניהם. זו לא היתה בדיוק הארוחה המומלצת לשעות לילה מאוחרות, אך הם נהגו מידי פעם לאכול בתאבון רב גם בשעות אלו. דוד יצא מן המקלחת והיא מיהרה להתקלח ושניהם ישבו לאכול יחד וקינחו בכוס תה חם שהכין דוד.
"עכשיו, שתינו את התה ובקושי נרדם" אמרה שפרה ומשפטה כמעט ונקטע בפיהוק רחב שפיהקה. "כן, כן בוודאי" צחק דוד "תראי את עצמך, עוד רגע את נרדמת כאן על הכסא ".
"בקשר למגירה, תבדקי בבוקר אם חסר משהו ואחר כך נדווח למשטרה ולביטוח, עדיף כך" אמר בלויית פיהוק רחב. שפרה הסכימה עמו ולא נגררה לפתח את נושא הפריצה לביתם, "אוי התעייפתי" צחקה "עדיף עדיף מחר"
הם ברכו את ברכת המזון וצנחו לשנת לילה, לכל מה שנותר מהלילה באפיסת כוחות, לשינה בריאה.
ציוץ הצפרים והמולת הרחוב העירה אותם משנתם בסביבות השעה שבע ושלושים. השמש כבר עלתה בשמים והחיים זרמו כהרגלם. דוד לחש את תפילת מודה אני וקם ליטול ידיו במהירות. הביט ברעייתו שהתעוררה לשניות ספורות, חייכה אליו ושוב עצמה את עיניה ושקעה בשינה, להשלים את שעות השינה שנדרשו לגופה. דוד נטל נייר מכתבים וכתב במהירות , הותיר לרעייתו את הדף לכשתקום משנתה.
כשהתעוררה שפרה בשעה עשר, לחשה את תפילת מודה אני, ונטלה את ידיה. כאבי השיניים שפילחו את מוחה אמש נעלמו, מותירים את רישומם בזכרונה. היא נגשה לשטוף את פניה ולצחצח שיניים. בחזרתה אל חדר השינה כדי להתלבש ראתה את מכתבו של דוד על גבי השידה .."שפרה יקירתי" קראה בקול "אוהב אותך", "ננסה היום" כאן נמחקה המילה ננסה , והופיע התיקון "תנסי לזכור מה היה במגירה שאולי לקחו , אשתדל להגיע בסביבות השעה אחת עשרה שניגש יחד למשטרה לדווח" שפרה המשיכה "אוהב דוד".."גם אני אוהבת אותך יקירי" לחשה בינה לבינה. למקרא המכתב נתפזרו מחשבותיה של שפרה לימי הכרותה עם דוד, חלפו ביעף לשנות נישואיהם עד לאותה העת, עבודתה, עבודתו, הימים בהם בעצם נפגשו, דלת הבית הפתוחה, המגירה הפתוחה, הבזקים הבזקים. היא לא ממש יכלה למקם מחשבה אחת רצופה ולדוש בה עד תום, המחשבות פשוט ריחפו במוחה בהבזקים , הארות של פתע.
את השקט ששרר בשעת בוקר זו קרעו סירנות מייללות. שיפרה ניגשה לקדמת ביתה אל המרפסת התלויה שניבטה הישר אל בית ספר תיכוני, והשקיפה אל הרחוב שהחל רוחש חיים בחדות צורמת. לנגד עיניה נראו שני נערים על סף בחרותם , רצים במהירות וניידת משטרה דולקת אחריהם. הנערים רצו במהירות ופנו בחדות אל עבר גדר בית הספר, טיפסו על גדר הפלדה, ונחתו הישר לחצר בית הספר. הם המשיכו בריצתם נבלעים בין מבני בית הספר, "בטוח נעלמו בין המסדרונות" שני שוטרים יצאו בחפזה מן הניידת שהגיעה בזריזות אל הגדר והם טיפסו במהירות ונחתו אף הם אל חצר בית הספר.
"מוקד,מוקד" "כאן סיור 42, מבקש סיוע במרדף אחרי שני נערים" השוטר יצא במהירות מן הניידת ואחז את מכשיר הקשר "כאן מוקד, שולחים סיוע, ציין מיקום", השוטר ציין את מיקום בית הספר ודקות ספורות לאחר מכן הגיעה עוד ניידת לפתח בית הספר מתוגברת בשלושה שוטרים לעריכת חיפוש. שיפרה נכנסה לביתה, "כך או כך הנערים ייתפסו" חשבה בבטחה. היא זכרה את אותם עבריינים שקראה אודותם בעיתון, אלה שהשתמשו במקלט בבית החולים, נו ועכשיו אלה הישר לבית הספר, "בטוח הם לא תלמידים" הוסיפה להרהר כשהיא מזדרזת במעשיה , "דוד כבר מגיע". היא התקשרה לדוקטור אמיתי , קבעה לעצמה תור לביקור ראשון, ובין לבין ניסתה להזכר מה היה שם במגירה שחסר לה בכלל, "ואולי בעצם לא לקח כלום, בגלל ששמע אותי מגיעה"? מחשבה זו ניצנצה כמה וכמה פעמים בראשה, "אולי באמת לא לקח בעצם כלום הפורץ, הסיקה "בהחלט יכול להיות" דוד הגיע הישר ממקום לימודיו הביתה, בעצם נאלץ לקטוע את שעורו, אך לא היה כל ספק שלא ישלח את שפרה לבדה לדווח בתחנת המשטרה. "דוד לא נראה שלקחו משהו" אמרה לו שפרה לאחר שנכנס במהירות. "את בטוחה"? "את יודעת לא נוכל אחר כך להתלונן" הוסיף מבקש לדעת האם היא משוכנעת לחלוטין בדבריה. "לא, לא לקחו" "אתה יכול לחזור ללימודים" שיפרה הביטה בדוד בוודאות מוחלטת, מלטפת בעיניה את מראה פניו, והוסיפה "אל תטריד את עצמך, ברוך השם אתה רואה" היא רוקנה את תכולת המגירה על הספה "שום דבר אינו חסר " השתהתה מעט החליטה בינה לבין עצמה ואמרה "זהו רק כסף"
