התסכול שבלשבת מול המרקע במשך כמה שעות רצופות וארוכות מתחיל. הוא מגיע, מדי פעם. בפעמים נדירות למען האמת, אך הוא מגיע, התסכול המעצבן הזה.
הישיבה באותה צורה על הספה המתפרקת. רגליים על השולחן, ידיים על השלט, ראש למעלה. אל התקרה. העיניים מחפשות דבר מה להתבונן בו, להתרכז בו וללא הצלחה. שעמום. הרטיבות מהדירה שמעל לא מעניינת בכלל, ולמי אכפת שכבר 5 חודשים לשכנים מלמעלה יש נזילה מהכיור?
מבט קצר ימינה. מבט קצר שמאלה. המטבח ריק, האם הוא קורא לי? האם מתוך המקרר קורא לי המשקה הקריר והמוגז שמחכה להיבלע אל תוך גרוני? או עוגיה שחושקת להתפר בתוך פי?
אין אסאמאסים. אין טלפונים. שקט. שקט מוחלט ודממה שלא נפסקת. מציקה. עוקבת אחריי לכל מקום. אל חדר השינה, אל חדר האמבטיה, אל הרחוב הסואן ביותר בעולם. הדממה עוקבת אחריי ומונעת ממני לגלות את העולם שמבחוץ, שמחוץ לבועה האטומה שלי. אם היה לצידי עוד אדם השתיקה הייתה נמשכת, כנראה. הוא היה שותק ואני הייתי שותקת והיינו שותקים ביחד ומשתתקים מהעובדה שאנחנו רק שותקים כל הזמן, ואז זה היה נגמר. מרב שתיקות. ואז הייתי עוברת לשתוק לבד, עוד קצת לבד, ועוד טיפ-טיפונת לבד.
השתיקה הבודדת היא השתיקה הקולנית מכולן. היא הצרחה הכי עזה, הכאב הכי חודר. כי היא בודדת, כי אין לך אדם נוסף שצווח איתך את שתיקתך. אז אתה צווח חזק יותר, בכדי שתשמע כיאות. כי לבד זה פחות. ככה היו מלמדים אותך, זהו מוסר ההשכל של כל החיים- לבד זה חצי, לבד זה לא טוב. אם לא תתחתן ולא יהיו לך ילדים תהיה לבד ויהיה לך רע ותמות בודד וזקן באיזו דירת גג פתטית בדרום תל-אביב עם פיח במקום אוויר, דמעות במקום אהבה ושתיקה של אחד במקום שתיקה הדדית. כמה נורא.
כמובן שאסור לך לבחור למות לבד. עם שבעים וחמישה חתולים ואוגר וחצי. אין, אין מצב שמישהו רוצה למות בשתיקתו הבודדה לבדו. שאף אדם לא יבכה על קברו. אני לא זקוקה לאדם שישתתף איתי, שישתוק איתי ביחד ולא יוציא מילה מפיו כמו אילם או כמו שוטה. נהדר לי ככה, לבדי. הבדידות אינה עוקבת אחריי ומלטפת את עורפי, או מדי פעם אף מדגדגת את כתפי ומאלצת אותי להביט לאחור, לבדוק האם היא שם, מחכה לי. מחכה להציק ולשגע אותי. סילקתי את הייאוש שבדידות לפני זמן רב, בימים בהם עוד חיפשתי אחר אהבה כמו רב נקבות העולם. הייתי פתטית. הייתי נואשת. הסתובבתי ברחובות בעיניים פקוחות לרווחה עם הראדר דולק 24\7, בחיפוש אחר חתן או בן-זוג עתידי. כמה פולני מצידי, בדיוק כמו שאמא ביקשה. רק ציפיתי לרגע בו הנסיך על הטוסטוס הלבן יחנה לצד מכונית הפיאט שלי, יתן לי מבט של הפרינס צ'רמינג ואני אתעלף. הוא יציל אותי בגבורה אצילית, וישר לאחר מכן אקח אותו לקפה ופרוסת עוגה אצל אמא ואבא. ואז יאללה, שלושה ילדים וגולדן רטריוור.
אבל לא. הפסקתי. סגרתי את הראדר והדלקתי סיגריה, זוהי אינה המהות שלי. החיפוש אחר הבן זוג המושלם ירד לתימהון, אמא התאכזבה, אבא כמעט התפגר, אך אני המשכתי כרגיל. זיון פה, זיון שם, דירת שני חדרים חדשה ועוד כוס קפה ועוד קצת ביד. נהדר לי ככה, בשתיקה שלי לבד. לא היה לי כלב ותודה לאל, לא חתול, שהוא אגב, מסמל את שפל הרווקות. אף גוש פרווה לא גרגר כאשר ליטפתי את בטנו, מלבד הבחור השעיר ההוא ששכבתי איתו. שתקתי לבדי ומאז אני ממשיכה לשתוק ככה, לבד. ממשיכה לבהות במרקע הטלוויזיה השחור לבדי.
ולא חסר לי שום דבר בחיי. לא שתיקות בצוותא, לא חיבוקים ולא נשיקות על הצוואר.
אבל לפעמים,
ורק לפעמים,
יש רגעים
שבהם גם לי בא פשוט...
להגיד.
