אמא

קטע שכתבתי בקורס  – כתיבה יוצרת  - 14 במרץ 2007 – רויטל פייגל.

"אימא... את שומעת?" "מה נועם?" "יש לי משהו לספר לך, את תשמחי" מה אתה מעוניין לספר לי?"

בינתיים הכנתי שוקו לשני ילדיי להתאוששות מהשכמת הבוקר. נועם ושיר נשכבו מרוחים על הספה בסלון.

"את יודעת אמא, סבתא נורית באה לקחת אותי אחרי בית-ספר, זה היה ביום שישי והיא לקחה אותי לראות את איתי, הוא היה אצל חברה של סבתא שהיא סבתא שלו לילי" "כן, ו..." שאלתי מסוקרנת. הגענו לשם, שיחקתי קצת עם איתי ואז נסענו יחד לקניון חולון עם בגדי ים" אמר נועם וחייך. "בגדי ים?" השתאיתי

"כן, נו אמא הלכנו למקום הזה עם מגלשות המים" "אהה" הנהנתי "איתי ואני שיחקנו והתגלשנו ורצנו והיה ממש כייף. מדי פעם רצתי לסבתא להתנגב, לשתות ואפילו הספקתי כמה ביסים של לחמנייה."

"הספק רציני נועם" ,"גם אני רציתי לבוא" אמרה אחותו שיר בקול חלוש של בוקר עם טון לקראת בכי...

באותו רגע הדהדו ונדדו מחשבותיי לעולם אחר....צרחות אימים פלחו את המשרד, אף אחד לא הבין מה קרה.

"אני מוכרחה לראות מי צוחק בקולי קולות" אמרה בצחקוק חווה תוך שיחה בנייד

"מה קרה?" שאלו מספר אנשים ויצאו המומים ממשרדם. כל אחד תהה "מה זה פה שוּק?" "מה כל-כך מצחיק?" אף לא אחד השכיל להבין או פשוט היו נאיבים עד כדי לא לתאר מה באמת ובתמים מתרחש.

השמים נפלו, הקיר קרס, חושך בעיניים. הרגשת מחנק כמו מצוקת נשימה. אנקה ארוכה יצאה ממיתרי הקול, אנקה שחתכה את האוויר ואת כל מי שניסה להתפרץ ולדבר, כזו שמבטאת כאב וכאב עמוק מאוד, חותך מאוד וכואב עד מאוד:  "אההההה, אההה" צרחתי "מה אמרת? למה אבא לא התקשר אלי? לא ברור מה הולך לקרות? למה זה כך? איך?"

"רויטל, הרגעי, מה קרה?" שאלה אותי בצעקה חדה חברתי למשרד. "מנשימים אותה, זהו זה, מנשימים אותה. מה יהיה? מה יהיה?" עיני נצצו עד שהתפרץ הבכי, כמו לבה בוערת מבקשת לצאת, מתחממת ומתדפקת עד שפשוט מתפרצת. גופי נרעד, הפכתי עצבנית ותוהה על דרכי עולם, על ריבונו של עולם ושואלת את שאלת השאלות "למה?" כמצפה לתשובה יותר מאשר "כך הם סדרי עולם..." כי הם לא!

פחד שהיה צפון בי כל הזמן "מתי לי זה יקרה?" "מתי יבשרו לי מרה שחורה?"

גופי היטלטל  כמו סופגניה רכה מצד לצד כשכוח הגרביטציה מניע כל חלק וחלק לפי קצב וכוח העוצמה של תזוזתי.

"את מוכנה להירגע" קטעו אותי. התכנסות המונית כמו בעצרת, התגודדות אשר הוסיפה תחושת חום ומחנק חיצונית לתחושה הפנימית של מחנק שפקדה אותי זה עתה. בינתיים ניתקתי את שיחת הטלפון כלל לא מאמינה למשמע אוזניי. האור התחלף בשמים, כאילו אלוהים מנסה לענות לי, אך אני רק שחור רואה, רק מרה ולא מפרשת שום סימן למילה. לא מעכלת את הבשורה, לא רוצה בכלל להאמין. משוכנעת שזו עוד אפיזודה חולפת או סצינה הלקוחה מתוך הצגה טובה ועוד מעט השחקנים יצאו וישתחוו לקהל, מודים על הפנמת המחזה והזדהות עד כדי הבעת רגשות עזה. אך המחזה לא נגמר, השחקנים לא יצאו לקוד.

השמים קודרים, הגרון מחניק ורק מחשבות משתוללות בראש. "האם זה נגמר?" "מה אני הולכת לומר לילדיי?" "נועם כעת נמצא שם, הוא יבוא לבקר ואני אתן לו להיכנס".... "לא, זה לא טוב, הוא לא יכול לזכור בדרך הזו, זה יעשה לו לא טוב, אפילו אם הוא יתעקש אני אתעקש יותר..."

"אז את מבינה?" שאלה מירית אחרי מונולוג ארוך בנסיעה. לא שמעתי מילה ואף לא קול דיבור, פשוט חייתי בעולם משלי, נכנסתי לתוך בועה מסרבת לשמוע, להקשיב, להפנים או להבין מה שמנסה לומר לי. רק הנהנתי בראשי על-מנת שתניח לי ולא תחזור על דבריה שוב ושוב. הזמן עמד מלכת, ניסיתי להתרכז ולשאת תפילה, אך הראש לא נתן לי, חשבתי על כל בעלֶי האוב אליהם יכולה להתקשר ולבקש את תפילתם, שעכשיו יוכיחו לי את כוחם, "הנה זה הזמן שלכם, אם תוכיחו אני אצא ואציגכם בפרהסיה ואדבר בזכותכם, נו קדימה בואו בהמוניכם, שאו תפילה, הפעילו קסם, הנה תודה לכם אני מחכה. מאה אחוז אני אתכם, אני סומכת עליכם ומאמינה לכם"

"קרן אור, קרן אור, אני מזמינה אותך אלי וממני צאי במלוא העוצמה ותני כוח לאישה, הצילי אותה, החיי אותה, אל תתני לה ללכת, אל תיקחי אותה. לא מגיע לה, ממש לא..."

"אמא,?..." משהו מנסר מחלל האוויר החזיר אותי למציאות, לבוקר עם הילדים.
"מה נועם? מה אמרת?"

"נכון אימא שאת שמחה? נכון שהחלום שלי עשה לך טוב בלב?"

"כן, נועם חמוד שלי" השבתי תוך שניגשתי אליו עם בקבוק השוקו וחיבקתי אותו "אמא למה העיניים שלך נוצצות? את בוכה?"

"שיר קחי בבקשה את השוקו. לרוויה לשניכם."

לאחר מבט ארוך, מבט המשקף כמה מחשבה הושקעה, ירתה שיר "אבל זה לא באמת כי סבתא נורית מתה. היא באדמה, היא לא יכלה לקחת אותך נועם" מבטה הפך רציני כשהיא בטוחה בתוכן דבריה.

"אני יודע שיר" אמר נועם כמסביר לאחותו הקטנה "זה חלום שהיה לי."

כל הזכויות שמורות לרויטל פייגל  ©

All rights reserved to Revital Faigel ©