לא הייתי מדברת אם לא הייתי שומעת את דבריהם של האנשים שבאים לבקר בבית, אם זה היה תלוי בי לא הייתי נותנת להם להיכנס בכלל, הייתי נושפת עליהם כמו רוח, רק מהלחש בחש היה סומר עורם, והיו מתנדפים במהירות האפשרית. אבל אני ביישנית, לא אוהבת שיראו אותי פחדנית, הם לא מבינים שאני לא אוהבת רעש ובטוח לא יודעים שאני ביישנית; כשאני שומעת את הדיבורים שלהם בחדר המדרגות, אני מחכה להם, פעם חשבתי שהם נחמדים וניסיתי לטפס ולהתחבק עם הקטנה הזו, עדן, היא באמת עדינה ואני חושבת שהיא אוהבת אותי, היא הושיטה לי את ידה ואני חשבתי שהיא רצתה להכאיב לי, מיקדתי את העיניים שלי עליה, הרגשתי את האוזניים מתחממות ואז נשפתי עליה, היא נורא נבהלה ויללה בדיוק כמוני, מה היא מנסה לחקות אותי?
הכול התחיל לפני המון שנים, שהייתי תינוקת, אימ'שלי עזבה אותי, לפני עזיבתה אמרה לי שבפח האשפה, יש תמיד אוכל, אבל לא אמרה לי שזה לא המקום הכי בטוח, שם ליד פח האשפה היא הייתה קרובה מדי לכביש ומכונית העיפה אותה , באה עוד מכונית והעיפה אותה הרחק ממני. נשארתי לבד נלחמת על כל פיסת מזון שהשאירו חתולות שאני לא מכירה. יום אחד הופיע איש אחד, מז'ה נחמד וקרא לי, עליתי אחריו לבית, בבית הזה נראה לי הכי בטוח, יש לי אוכל בשפע, וגם שירותים חדישים עם חול שאפשר לחרבן בשקט בלי שאף אחד יפריע.
הוא קרא לי ניקי.
המון זמן הייתי בבית, משחקת עם האיש שלי, איזה חום הוא מעניק לי. יום אחד הוא נעלם לכמה ימים, הוא לא הסביר לי מה הסיבה, כשהגיע סוף סוף, שמעתי בכי של תינוק, מיילל בדיוק כמוני, רציתי לראות ואז סולקתי בבושת פנים, אפילו לא נתנו לי להסתכל על התינוק.
ואז אב'שלי לקח אותי לבית חדש.
אני יודעת ליילל שאני רוצה משהו. אני הולכת ומסתובבת מסביב לצלחת האוכל ומסמנת לבעלת הבית שנגמרה המנה שלי, היא מבינה אותי וגם מדברת איתי, אבל עושה רושם שהיא יותר פחדנית ממני, היא לא יודעת לנשוף כמוני, זה רק אני יודעת. אני בכלל לא מבינה מה אני עושה כאן, יום אחד האב'שלי לקח אותי במכונית שלו שמז'ה הלחיצה אותי , הוא נסע כל כך מהר שמרוב פחד רק יללתי, כשהוא פתח את דלת המכונית, חיבקתי אותו שיחזיק אותי חזק הוא קרא לי, אבל אני לא מאמינה לו, התחבאתי.מצאתי מקום כייפי, מאחורי הארון, שקט וחשוך, בחיים הם לא ימצאו אותי, שמעתי אותו קורא לי
"ניקי, בואי תני נשיקה לאב'שלך, אני הולך". שילך. הוא כבר לא רוצה אותי.
"תראי מה המסריחה הזו עושה לך על הספות, כל השערות שלה כאן". אני שומעת מישהי שבאה כל הזמן לבית, אני לא יודעת למי היא מתכוונת, אני בטח לא מסריחה, התקלחתי היום פעמיים, לא מקלחת כמו שהם עושים, אני מתקלחת עם הלשון שלי, את הכול אני עושה, את הרגליים, את הבטן, אז עלי היא לא יכולה להגיד שאני מסריחה, ובכלל אני לא אוהבת אותה, היא נכנסת לבית, אני יושבת בסלון, אני לא מפחדת כבר, התרגלתי, פתאום היא עושה לי תנועה מגונה כזו עם היד, זה לא יפה לעשות כזו תנועה התעצבנתי עליה ונשפתי וברחתי למחבוא שלי, מתחת לחלון, שם אף אחד לא יכול למצוא אותי, ואז שמעתי אותה אומרת לבעלת הבית.
"תעיפי אותה כבר, את לא רואה מה היא עושה לך כאן". אהה זה עלי, אני צריכה להיזהר ממנה, היא מסוכנת.
"ניקי, בואי תראי מי הגיע, הנה אבא'שלך". באתי מהר אבל אני לא רוצה שיגע בי, הוא השאיר אותי לבד בבית הזה, ובורח כל פעם מחדש, ואחר כך בא וכאילו סתם קורא לי".
"אימא, תראי היא כועסת עלי".
"כי אתה בורח ממנה".
"ואתה מבין שהיא לא באה איתי לבית החדש".
"כן, מבין, אף אחד לא רוצה אותה".
" איזה יופי היא תיקח אותי לשם וניהיה רק שתינו".
"עוד הפעם הוא רוצה לטרטר אותי, אני לא מאמינה לו יותר, פתאום הוא תופס אותי כמו פעם, מחבק אותי חזק חזק, אני אוהבת שהוא מאמץ אותי אל ליבו אני שומעת את הלב שלו פועם בחוזקה ואני קצת בוכה.
איזה יופי של קרטונים, להשחיז את הציפורניים שלי, כיף לטפס עליהם, איך בעלת הבית יודעת מה אני אוהבת, לשבת על הגובה ולהשקיף על כולם מלמעלה.
יום אחד באו הנה המון אנשים, איזה רעש, הם הוציאו את כל הקרטונים והבית פתאום נשאר ריק.
"תסגרו את הדלתות ואת החלונות, ניקי תברח".
"שתברח! תגידי לאב'שלה שנמאסנו עליה אז היא ברחה".
"אני כאן".
"שלום ניקי".
איזה שקט פתאום, סוף סוף לבד.
