פוסטים
עיון בשירו של היוצא למסע
אָבוּדָה בְּתוֹךְ
אֲמָנַת הַלַּיְלָה. עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת, רַגְלָיהָ
פְּקוּחוֹת אַהֲבָה; עוֹקֶרֶת הָרִים, כּוֹתֶשֶׁת סְלָעִים, מְאַלְמֶּנֶת מִלִּים
אֱלֹהִים בְּחֵיקָהּ הַמִּתְיַפֵּחַ
בְּהָנֵץ הַשְּׁקִיעָה
בבית ראשון מתאר המשורר את האהובה בעת מעשה האהבה. הזמן הוא לילה, עת בה שליטת הדובר בה באהבתו אליה היא מקסימלית כנראה,הלילה גם מסמל רומנטיות. היות והיא אבודה בלילה, אבודה מלשון "הולכת לאבוד "כקונוטציה"להלך לאבוד בחשיכה", הלילה עבור שניהם הינו מעין חוזה בלתי כתוב למימוש אהבתם. המטאפורה היחודית" אמנת הלילה"ממחישה את החוזה הלילי שקבעו השניים.הוא אמון על קיום החוזה, היא כנראה אבודה בו...עדיין לא מוצאת עצמה בו, מבולבלת כלשהוא. בעת קיום ה"אמנה"עיניה עצומות- בד"כ-אנו מוצאים צרוף לשוני , -עיניים פתוחות', כאן לשם הדגשת האיבר האחר בגוף, הרגליים-העיניים עצומות, אולי מעונג צרוף ואולי כי היא יוצרת לה חומה רגשית,מסרבת לראות הכל...הרגליים שלה "פקוחות אהבה" מטאפורה זו באה לציין לא רק את הצד הפיזי שבמעשה האהבה, אלא גם את הצד הרוחני של האהבה הטהורה ואת ציפיית הדובר, את תקוותיו מהצד שלו, הכמיהה שגופה, רגליה ונשמתה יעתרו לאהבתו,ומהצד שלה- רגליה פקוחות אהבה לקראתו. יש פה התמסרות טוטאלית של ה"את" שבשיר, המצפה לקראתו בערגה והמכילה אהבתו.יכולת אהבתה כה עצומה, עד כי הציורים הלשוניים והאומנותיים , הלקוחים בחלקם מהתחום הגאולוגי,מתארים את האהובה באהבתה ובהתמסרותה ככל יכולה.-היא" עוקרת הרים, כותשת סלעים", כלומר באהבתה מסוגלת לשנות סדרי בראשית,ליצור אירוזיה בנוף, יש לה כמעט חלק במעשה האלוהים, בבריאה,היא בוראת אהבתה, ואולי אף מפוררת את סלעי ליבו של הדובר ומצליחה לשנות את הררי חשיבתו ולהמס ליבו.יכולותיה כה עצומות שהיא אף" מאלמנת מילים"- מצליחה לגרום למילותיו למות, להיות חסרות בן זוג,להעדרמשגרת חייו, מיכולתיו.יתכן אף ומילותיה מתאלמנות נוכח אהבתו העזה.
"אלוהים בחיקה המתייפח" -שורה זו הינה דו משמעית- יתכן שהאל הצופה, העד לאהבתם מתייפח מול כוח אהבתם, מול העוצמות של הזוגיות החושנית והרוחנית הצרופה והוא מתייפח מעונג למראה בריאתו, יתכן והאהבה כל כך עוצמתית וחזקה- עד שהדובר חש מעין פורקן שבא לידי בטוי בדמע,והאל מזדהה עימו ובוכה בכי של שמחה.ההתייפחות שלה, שלו ושל האל בחיקה מתרחשת אחרי ליל אהבהבים ארוך" בהנץ השקיעה"-אוקסימרון זהמשקף לבטי הדובר ביחס לקשר האהבה- מצד אחד השמש שקעה, מצד אחר- מציצה-פקפוק ותקווה שוהים במחיצה משותפת.
וְהֵם שׁוּב נִשְׁמָטִים וְאֲהוּבָתִי מֵאֲסֵפַת
אֶת רְפָאֵיהָ
בבית שני שהוא קצר במכוון,נשמטים רגעי הקסם של הלילה שחלף, נשמטים גם ההרים ומראות ההוד הבראשתיים שאפיינו בית ראשון.יתכן והפועל" נשמטים" מתייחס לרפאים,רפאיה הם ,לעניות דעתי, רוחות העבר שלה, אוסף מחזריה ושלל מאהביה.אהובתו של הדובר בשיר, חשה שעם בואו של האהוב החדש, מאהביה הקודמים, ישמטו תחת ידיה..יתפוגגו להם ויעלמו לעולמים ולכן היא מאספת אותם.השימוש היחודי בארמז המקראי" מאספת"מציין יחידה קטנה הנעה בסוף מחנה הצבא ותפקידה, לאסף נחשלים במסע, ככתוב בספר במדברי,פסוק כה"ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות"-מכאן ניתן להסיק שהיא ממאנת להיפרד מרפאיה, כל אותם שדים מעברה.ודואגת בדרכה אולי אף לזנב בהם..עובדה שמטרידה כנראה את הדובר, שנזכר בהם דווקא בעת מעשה האהבה.עצם העובדה שהפסיחה נוצרת דווקא אחרי הפועל" מאספת" באה להדגיש קונוטציה שלילית המתלווה לפועל יחודי ומשובח זה.[הערת אגב,אין כאן הכוונה למאסף-לספר אסופת שירים,שהרי הקשר המתואר אינו דווקא בסיומו, נהפוך הוא..]
וּבְאֵינָה הִינָה
וּבְהִינָה אֵינָה
.
משחק המילים המדהים והמצלול היחודי הקצרצר בבית שלישי ואחרון משקף ביקורת של הדובר וחששותיו לגבי הקשר הנרקם.לגביו גם בהעדרה של האהובה שבשיר- היא קיימת בשיא נוכחותה,כלומר" באינה-הינה",
ומהצד השני ישנה אנלוגיה ניגודית,גם כשאותה "את" נוכחת עימו, או בחייו ,היא לא תמיד נמצאת, היא אינה, והאינות שלה מקשה עליו-"ובהינה-אינה", ומתקשרת בצורה ישירה לחטיבה הקודמת, היא הסיבה בעצם,והיא גם התוצאה, כיוון שאותה "את" נעלמה,עסוקה עדיין עם "רפאיה" הקודמים,ולא לגמרי מעניקה לו כנראה את כל כוליותה..
דווקא חוסר הסמטרייה באורך השורות, בגודל הבתים, מעצימים את ציפיות הדובר, את הערצתו את ל"את" , הגלישות הרבון בין השורות בשיר,מדגישות הבקורת הסמויה כלפיה, את הרצון לשחררה מרפאיה,מעברה,ומשקפות ים רגש עצום של הדובר כלפיה.
השיר שיר אהבה, מלא תשוקה חושניות ועומק משובחים, ויוצאים מן הכלל דווקא בקוצר מילותיו,ו וזהו עוצמתן וכוחו.
|
