ספור בשקית הזבל

"בדוק את השקיות!"

אני משנן במוחי את הוראת אשתי בכל פעם שאני אורז את פירות ההצלחה של העסקאות שלי בסופר...

אני לא עומד בזה. המתח הורג אותי. היה, או אין חור בשקית...

אני קושר את קצותיה ומרים אותה אט אט. פתרון העלילה מתקבל מיד עם הוצאתה של השקית מפח האשפה שמתחת לכיור במטבח...

אם היה חור,  אני מחמיץ פנים ומקלל את הסופר. אם לאו, אני מדלג בהנאה של "הצליח לי" לפח האשפה החיצוני ומשליך את היצירה לתוכו.

אין לי בעיה עם שטיפת פח האשפה לאחר שמיצי הפסולת דבקו בתחתיתו.

יש לי בעיה עם ניקוי שביל הכתמים המסגיר את דרכי מהמטבח ועד לדלת החיצונית... (בחצר זה לא נחשב...)

הסיפור מתחיל כשעלי לנקות את שביל הכתמים.

באופן טבעי אני משתמש במטלית הכיור הלחה כדי להעביר את הכתמים

מהרצפה למטלית כשאני מוודא שאין עדים למעשה. אחר כך אני מתרחק קמעה ומתבונן בזוית רחבה אם יש עדויות.

העדויות לא מאחרות לצוץ. הכתמים הרטובים מחליפים את גוונם במין ברק ומסגירים את קלוני. בלית ברירה אני נאלץ לשלוף את הדלי, והסמרטוט שבי לא מפסיק לקטר. מקטר ושוטף, מקטר ומנקה. אחרי שהרצפה שטופה ומכובדת מופיעה אשתי משום מקום ומבקשת בהזדמנות זאת שאשאב גם את השטיח...

בשלב מסוים התחכמתי וקדחתי כמה חורים זעירים בפח האשפה כדי לנקז את הנוזלים ממנו והלאה. השגתי את המטרה. השקית לא הכתימה את דרכי החוצה אבל טעמם של מיצי הפסולת ממטבחנו התפשט בין כל קהילות הנמלים במושב וההתמודדות אתם לא הייתה קלה משטיפת המרצפות.

הברקה נוספת שבאה במוחי הייתה תליית השקית מן התקרה והעמדת קערת ניקוז תחתה. במו עיני ראיתי את הטיפות זולגות מהשקית לקערה אבל צמד כלבלבי דאג להעלימן באופן קבוע. ללא עדות מפלילה לא יכולתי להתעצבן על הסופר ובטלתי את השיטה...

בדקתי את כל הסופרים בשרון. כולם מחלקים את אותן שקיות עם הדפס שונה. המכנה המשותף של כולן הוא איכות ירודה.

אחרי חיפושים אין סופיים של שקיות ללא חורים מצאתי את הפתרון המעשי ממש תחת הבית.

עיתון המנויים אותו אני מקבל כל בוקר, עטוף בשקית אטומה המגינה עליו מפני הגשם ו/או המטרת כלבים. שקית העיתון נמצאה קטנה מידי עבור פח האשפה הסטנדרטי אך זה לא מנע ממני למצוא פתרון גם לזה.

גזירה מדויקת של השקית לארכה והדבקתה לשקית נוספת נותנת תוצאה גדולה ויפה ללא חורים בקרקעית.

הרמתי טלפון למעריב ובקשתי להכפיל את המנוי לשני עיתונים.

ובא לשקית הגואל...