הצבי, על במותיך חלל, לא יפלו עוד גיבורים! / שרון וחברים
צבי-קה קיפץ לו בין השיחים, חופשי מאושר ותמים. ליחך עשב בהנאה מרובה, שתה ממימי הנחל הזכים והיה מאושר בחלקו.
וכי למה לא?! דבר לא חסר לו, השמש חיממה את גבו וכרי האחו העצומים היו שטחי מחייתו. צביקה הקטן היה אחד מבעלי החיים החביבים על דיירי היער הקטן. עיניו הגדולות החומות היו סמל התמימות.
ובתמימותו חשב לעצמו צבי-קוש, שאם כולם אוהבים אותו, הוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. הרי אינו באמת מזיק לאיש. איך בכלל חיה כל כך עדינה שכמותו יכולה להרע לאחר?
בוקר אחד יצא צבי-קה הקטן לטיול בחורש. שם בין שרכים ושיחים, עשה את צרכיו בפתחה של מערה קטנה, שהייתה מערתו של השונר, חתול הבר.
"זה מקום טוב." חשב לעצמו הצבי-קה, מבלי ששם לב כלל להפרת צנעת הפרט והחדירה לשטחו של החתול השקט.
ניגב את אחוריו טוב-טוב ויצא בדילוג קליל לשדות, מברך את פלוני זה ואת פלוני הוא.
כך צעד כשהוא מחייך את חיוכו המקסים והמשיך בדרכו.
החתול, שנם באותה העת את שנתו, התעורר בבהלה!
ריח נורא עלה באפו. הוא החליט להתעלם ולהמשיך בשנתו, הרי רק
לא מזמן עלה על יצועו, לאחר שצחצח את מערתו עד שזו נצצה
והבריקה. אך כשהריח לא מש מאפו, ולהירדם לא הצליח, קם ממקום
מרבצו ונחרד לגלות את החבילה שהתנוססה בגאווה בפתח מערתו.
מיותר לציין את מפח הנפש הגדול שנפל עליו.
הוא חשף שיניו ושחרר יללה צורמת. לפתע ראה כמה עקבות שהובילו
מן החבילה, לכיוון האחו הירוק. עקבות
שלא הותירו כל ספק, בקשר לזהותו של הפושע הקטן.
ממש באותו זמן, החל צבי-קה לחוש רעב. הסתובב כה וכה וכשראה שהדשא של הארנב ירוק יותר, החליט שלא יקרה דבר עם ילחך קצת מהירוק-ירוק הטרי והרענן של חברו. וידא הצבי-קה כי נעדר הארנב משטחו וליחך בהנאה רבה את חלקת העשב הטובה ביותר - ויצא שוב לדרכו שמח וטוב לב.
אך הארנב שחזר מטיולו היומי, גילה לתדהמתו, קרחת גדולה ואכולה בחלקת העשב שלו ועליה מוטבעות בבירור טביעות רגליו ועקבותיו של צבי-קה מיודעינו.
המירמור והקרקור בביטנו הרעבה, מיד העלו את חמתו, אך הצבי-קה הקטן כבר לא נראה בסביבה. באותו לילה, נותר הארנב רעב.
למחרת, יצא חתול הבר לצוד את טרפו, אך נכשל כישלון חרוץ. הריח שדבק בפרוותו מליל אמש, כשעמל רבות לנקות את הזוהמה מפתח ביתו, חשף בכל פעם את בואו. התגנבותו השקטה לא הועילה, כי חיות הבר הריחו אותו מבעוד מועד ונמלטו בקלילות לדרכן.
החתול היה מתוסכל. הארנב הביט בחתול במידה קלה של רחמים. הוא שמע את החתול מקלל בזעם את אותו צבי-קה חצוף והחליט לקחת סיכון ולהתקרב.
"אם לא תטרוף אותי, אוכל לגלות לך היכן נמצא הצבי הקטן." קרא הארנב בחשש אל השונר.
"אם תגלה לי היכן הצבי, לא אוכל אותך." החזיר החתול בתסכול. "ממילא אינני מצליח לצוד דבר היום - והכל בגלל הצבי-קה המרגיז הזה!"
"הוא כל פעם עושה את זה! חושב שהוא טוב יותר מכולנו. רק בגלל העיניים הגדולות שלו, כולם סולחים לו. רק בגלל שעשו עליו איזה סרט ואימא שלו מתה לו, כולם מרחמים עליו ומקלים ראש בתמימות שלו." הארנב הביע את מורת רוחו על מעלה הגרא קל הרגליים.
"תמימות?? זאת טיפשות, לא תמימות!" התקצף השונר. "כבר שמעתי לא פעם את הצבייה נוזפת בו ומסבירה לו את הלכות היער, אך הוא בשלו. חושב שהוא 'מורם מהעם' וטוב מאיתנו, רק בגלל שהוא סמל חביב על בני האדם. אני חושב שהגיע הזמן, שצבי-קה הקטן ילמד את חוקי הטבע!"
הטיח חתול הבר את כפו הרכה בנחישות.
בעשב הגבוה, האזין להם באין מפריע, העכסן. נחש הפעמונים, ששמע את שיחתם של הארנב והחתול והחליט לעשות מעשה. חיש קל החליק על גחונו בדממה, מתקדם בעקבות נתיב העקבות המוכר, של הצבי-קה הפוחז.
צבי-קה לא הרגיש בדבר כמובן. הוא המשיך לצעוד בגאון ולפזם שיר מולדת ישן. כבדרך אגב הוא נעמד והחל חופר בפרסותיו הקטנות בור, היישר ליד מחילתו של הנחש!
נחשינו הערום, חיכה לרגע זה. או אז הניף את זנבו והחל מכשכש בו במהירות. רחש הפעמונים המרתיע נשמע היטב בין העשבים הגבוהים.
צבי-קה הקטן הרים את ראשו בבהלה וחיפש את מקור הרעש. חושיו אמרו לו כי סכנה מתקרבת. אך מהיכן הגיעה, לא הצליח לומר וקפא על מקומו, אינו יודע לאיזה כיוון עליו להימלט.
העכסן, שראה כי תכניתו מצליחה, לחשש לעברו של הצבי-קה:
"צבי-קטן וחוצפן. הפעם הגזמת! עמדת לעשות שוב את צרכיך ללא בושה בפתח ביתי. ראה הוזהרת - נכישת מוות ממתינה לך, אם תחרבן שוב בשטחים לא לך! מהיום והלאה, עוקב אני אחר צעדיך. טעות אחת, ותרגיש את טעם הרעל של ארסי!" כך לחשש הנחש, מזדחל בהיחבא סביב רגליו של הצבי-קה, שרעד כולו מפחד.
צבי-קה כל כך רעד.. שהנחש ריחם עליו מעט.. הוא חכך בדעתו, חשב וחשב ואז..
"צבי-קה אחוס על חייך, אך לא יהיו אלו חיי אושר, נע ונד תהיה. נטע זר בכל מקום בו תלך. חיות היער לא יקלו ראש עוד בהתנהגותך הפוחזת וגם התנצלויות שלך לא יעזרו, כי אתה מודע היטב למעשיך ולא חדל. זכור תמיד כי מהעשב יש מי שצופה בך.
צבי-קה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו ומאז בכל פעם בו הוא שומע את העשב מרשרש הוא בודק היטב, מי מסתתר שם. עם השנים הפך להיות חיה מפוחדת ורועדת, מרירה ומתוסכלת וכל הזמן העיף מבטים מעבר לכתפו חושש על צעדיו, אך זה לא מנע בעדו להמשיך להתייחס לחבריו בהתנשאות.
סמל התמימות והחן הפך לסמל אדישות ונבערות.
