אני לא אוהבת לשמוח לאידם של אנשים. אבל הפעם שמחתי.
המשפט הקטן ששלחה במייל באמצעות בן זוגה, קומם אותי, תכנו העוקצני, משהו במסר בו לא הסתדר לי, הזכיר לי נשכחות כשכתבה לי מחו"ל משהו בנוגע למשפחתי הענפה לפני כמעט חצי יובל "מהיכן החוצפה לגדל כל כך הרבה ילדים, הרי לא מגדלים אותם על העצים".
החזרתי לה מכתב בחמישה עמודים מול משפט קטן וציני ששיגרתי אליה מיידית , תשובתי נמדדה על פי כל מילה ומשפט שלא עמד בשום קְרִיטֶרְיוֹן בין אחיות, דבר שקומם אותה עד עמקי נשמתה והוביל אותה לנתק של חמש שנים. היא כבר לא מעיזה לכתוב אלי מכתבים דוגמת אותו מכתב בוטה , יותר קל לשלוח מסר עוקצני באמצעות בן זוגה שמפנק אותה כמו אבא , והיא מנסה עוד פעם לנשוף בעורפי כמו נחש צפע.
"תפסיקי את פסטיבל התקשורת". זו הייתה הכותרת. בהמשך נטען טיעון מאד לא משכנע מדוע אסור לי לפרסם את יצירתי שעמלתי עליה במשך שנה. קורות השיחות עם אימא שלי ז"ל בהיותה חוסה בבית האבות ושרויה במחלת האלצהיימר. ומה לעשות, נושא שמעניין רבים כיצד מתמודדים מול קשקשנות שהופכת להיות בת בית במשפחה, וכדי לנודף את הכאב אפשר וצריך לצחוק, כדי להישאר שפוי ומתקבל על הדעת אצל סביבתי הנורמאלית. אבל
יש דברים שצריכים לעשותם קטנים ותמימים, חסרי תחכום שאנשים אחרים לא
יבינו זאת, ואלה הדברים שעשיתי כל חיי, חשבתי.
במייל המוזר שכתב בן זוגה של אחותי, נאמר שהוא לא מתערב בחייהם של אחרים, אבל בת זוגו לחיים פגועה עד עמקי נפשה, בגין הספור הראשון בספר "צחוק של מבוכה" בהמשך הוא מספר לי מתי אמי נכנסה להריון ומתי אני נולדתי ובאפיון ציני טוען שכל הסיפור הזה שעיני הכחולות מוצאם בגרמני שאנס את אמי במלחמת העולם השנייה מצוץ מהאצבע, ולפני שסיפור כזה מופץ ברבים, היה עלי לקבל את רשותם לצחוק על אמי...
סבא תרח שכמוך, שרק הבורסה והכסף הזורם בתוכה יאירו לך פנים בהכפלה ובשילוש המטמון המצלצל, כל זה זורם בעורקי מוחך הקודחים? בן אלף אתה ובת זוגך שלא יודעים לקרוא טקסט, כי סעיף הבנת הנקרא הוא פגע רע ומכשול עבורכם. באף מקום לא היה כתוב שהסיפור הזה הוא פרי תחקירים שערכתי על מוצאות או הרפתקאותיה של אמי במשך המלחמה או בסיומה, היה עלי לסגור חשבון עם אימא במיוחד הסרקזם שכבר אינו יכול להכשילני בלשוני . לא יכולתי שלא לענות לתרח הזקן אלא משפט קטן ועוקצני.
"אני שמחה שיש מי שדואג לאחותי, שלעת בלותה הייתה לה עדנה, ושלכאב אין משקל סגולי ואינו יכול להיות מוערך כמו אותו מטמון מצלצל שאת פריו אתה ובת זוגך קוצרים בנסיעות לאחוזתך באנגליה.
שקט! שתחייה הציניות.
"הזמן מרפא מתים". אמרה בּשְׂפַת חֲלָקוֹת כשבאה לחנוכת הבית החדש.
"הוא מרפא גם חיים".חובטת בה במחבט המילים כמו מכת פינג פונג ניצחת.
לא נראתה שמחה בשמחתי, באה לעקוץ כמו תמיד, להראות עליונות שמקננת ומהלכת בתוכה. והתחושה הזו, המוכרת לי כל כך ; עמוק עמוק היכן שהרגשות מתערבבים ומתרגשים, תחושת היבלית הצומחת פרא שמכסה כל חלקה טובה, ביחסינו – אחותי ואני; שמחלחלת ומסתבכת בתוך בטני פנימה, חופרת בתוכי וזורמת בְּעוֹרְקֵי גופי.
שמחתי לאידה שיש משהו שהיא חוששת ממנו; גיליתי סוף כל סוף - חשיפה!
היא ישבה על הדשא הירוק שפתאום היה ירוק כמו אצל השכן. תֶּרַח בן זוגה, הסביר בלהט לאחד מאורחי כיצד עובדת השיטה בבורסה, וכיצד מסדירים את הכסף בחוץ לארץ, סבבה, עכשיו אני יודעת מה עושים, רק שאין לי עודף כסף לשחק בבורסה.
הערת השוליים שאוזניי הערלות שמעו ולא הקשיבו.
"שתי אחיות וכל כך שונות". שתרח אמר בעודו נושק לי על לחיי רגע לפני שעזבו את ביתי.
"וגם ההורים שונים". קפצה היא וניסתה להנחית עלי מכת פינג פונג, אך הכדור פספס ונחת על הדשא שעכשיו הוא בטוח ירוק יותר.
קיבלתי הסבר הולם מילדי
"העיניים הכחולות העבירו את קנאתה לשחקים".
