הטובה בבנות

             הטובה בבנות /יהודית מליק-שירן

 'מה חושבת לה אחותי הבכורה. איך היא מעזה לבוז לרגשותי ולבקש ממני לא לבקר את אמא, כי נחוצות לה שלושים דקות של זמן איכות. בכלל אחותי המלומדת לטעמי יותר מדי. כל הזמן מדברת על זמן איכות. החיים שלה מנוהלים על סדר פנימי שלכל דקה בחייה יש משמעות. יש איכויות.

  אני אסדר את אחותי הגדולה. לה יש חיים מאוד טובים. היא נספחת תרבות בלוס אנג'לס. כאשר מסתיימת כהונתה שם, שר החוץ שלנו מעביר אותה לתפקיד הבא. ילדיה הם שגרירי השלום. דוברים ספרדית, אנגלית ועברית על בוריין. להם לא יהיו קשיים בלימוד שפות בארץ כמו שיש לילדי. היא מגיעה לארץ במסגרת תפקידה. שלושה ימים תהיה כאן ומתוכם היא רוצה לראות את אמא לשלושים דקות. לא אתן לה את התענוג הזה. אני שונאת אותה. איך היא יצאה כל-כך מוצלחת? בעלה מוכשר כמוה. רופא משפחה שיכול להתאים את עצמו לכל כהונה שלה. ורק לי יצאו חיי נשואין חד-גוניים משעממים כאלה. יש לי שלושה ילדים: שני בנים ובת. אף אחד מהם לא אוהב ללמוד. הם מריצים אותי כל שני וחמישי לבית-הספר. פעם זה הושעה. פעם זה היכה ובתי לא עושה חשבון לאף אחד. מזמן הבינה שעם הפה לא משיגים כלום רק עם הידיים. לפני שבוע הוכיחה למלכת הכיתה המעודנת מי היא המלכה האמתית בכיתה ד'. ילדי דומים לאביהם. בכוח הזרוע משיגים כל דבר. ואני די הושפעתי מבעלי עופר, שבארץ שלנו מי שמנסה לדבר עם הפה הוא "חנון", "יורם" אף אחד לא יקשיב לו. מדברים בארץ שלנו רק עם הידיים. ואנשים פוחדים מאוד מהשליטה בידיים. עם הידיים אני משיגה הכל. לא מתקרבים אלי. שומרים ממני מרחק. גם אני שומרת מרחק שיגידו שאני סנובית אז מה.

  לא טוב לי בבית בן הארבעה החדרים שאבא קנה לי. אמנם, אני גרה בקיסריה ליד אמא. אך אין לי את המרחבים של ששת הדונמים של האחוזה. ואני מה זה אוהבת להיות באחוזה של הורי. אני בת הזקונים. התחתנתי עם עופר איש העולם הגדול שיש לו עסקים חובקי עולם. נשאנו אחרי היכרות בת חצי שנה בפריז. הייתי דוגמנית מסלול של הירחון "את". אחרי החתונה עופר הציב בפני אולטימטום הדוגמנות או הוא. בחרתי בו והחיים שלנו היו סוערים מרגע לרגע.

  אבי איש היי-טק  בתחומו רכש לנו בית מפואר ומאובזר בשכונת וילות בקיסריה שנקראת "הדור הבא". צריך לנסוע שני רחובות מתעקלים כדי להגיע אל האחוזה. כשעופר היה בעבודה חיי נכנסו לשגרה מעצבנת. אבא נסע לשליחות ביפן ובעת ארוחת צהרים עסקית הורעל. גופתו הוטסה לארץ. מאז אמא חיה שש שנים בתוך קונכיה. את אחד משמונת החדרים שיש בבית הפכה לסטודיו. אמא מציירת מוציאה את הכעסים שלה דרך בדי הציור.

  כשאני באה לבקר אותה. היא מדברת על אחותי הגדולה. למרות שהן משוחחות כל יומיים בטלפון או מתכתבות באינטרנט. בקולה של אמא יש געגועים לנכדיה, לחתנה ולאחותי מיכל. ואני מתפוצצת מקנאה. אני נאכלת מבפנים. מעי מתהפכים בקרבי. כל פעם שאמא בוכה ומזכירה את אחותי אני חשה פגיון חד שפוצע את לבי. הכעס והזעם מעוורים את עיני. אצבעותי דוקרות את עצמן בעקצוצים מרגיזים. אין לי שליטה כשזה קורה לי. אני לא יודעת מה לעשות. עיני הירוקות רושפות זעם ועצבים. אני גם רוצה תשומת לב כזו עולים קולות מחאה מתוכי. תעמדי על שלך ! אל תוותרי. ומה עוד העלה לי את הנרווים בזמן האחרון. שאמא חושבת רק על עצמה. עלי היא לא חושבת. על הצרכים שלי  היא מוותרת. אמא פיטרה את כל עובדות הבית. השאירה רק את עובדי הגינה.

  "צריך לחסוך". אמרה.

"אבל, יש לך די למחייתך".רטנתי לעברה והתבוננתי באמי היפה שגדודי קמטים התגודדו ליד עצמות לחייה הגבוהות.

"כן". הנהנה. "הזמנים השתנו. את לא קוראת עיתונים. המדיניות הכלכלית כשלה. יש כל-כך הרבה מובטלים .אני לא צריכה להעסיק עובדים מיותרים. לבשל אני יודעת. לנקות אני מומחית. צריך לחסוך וחוץ מזה כשעובדים שוכחים מהצרות. ואני כמו שאת רואה נהנית מאוד לעשות מה שאני אוהבת. לא רוצה להתחייב לאף אחד. עוד מעט אסע לשוויץ להציג שם את עבודותי. אני לא רוצה לדאוג לכל העולם. אני רוצה לדאוג לעצמי. לעשות משהו עם חיי. שש שנים כאבתי ובכיתי את האובדן הנורא שנחת עלי. די אני רוצה לחיות להרגיש את החיים כשאני חלק מתוכם ולא עוברת לידם".

  אמא שלי חושבת רק על עצמה. ומה איתי? איפה אני משתלבת בסיפור? אני צריכה לדכא אותה. שתהיה אומללה. שתזדקק לבתה הקטנה והמפונקת. אני לא רוצה שהיא תסע. אני רוצה אותה לידי. הדמעות המעושות זלגו על לחיי. "את תסעי לשוויץ ואני אשאר פה לבד. מיכל בלוס אנג'לס ועכשיו את תסעי. איך אוכל להיות לבד אמא?"

  "כשאסתדר. תבואי לבקרני. לוצרן נמצאת במרחק של ארבע שעות מכאן. אל תקחי את זה ככה. כל שינוי הוא ברכה. למה שלא תלמדי לך משהו חדש. את בחורה מוכשרת, הכניסי לחייך צבע מעניין. העסיקי את עצמך. כשהיית דוגמנית מסלול היית במרכז העניינים. כולם כתבו עליך. ראיתי שזה מוצא חן-בעינייך. תעשי משהו עם הפנים היפות שלך. את בחורה כל-כך יפה, עמדי על שלך מול עופר. אל תכנעי לו, תעשי משהו עם עצמך." עכשיו באמת בכיתי. כן הימים היפים שתמונותי התנוססו על מאגזינים יוקרתיים עשו לי את זה. חשתי שעמום אחד גדול. במראה הגדולה במקלחת בחנתי את גופי הנערי ועיני שאלו בתמיהה "למה לא ?" אמא רוצה בטובתי. כל-כך שמחה אותי הידיעה, שהיא רוצה שאצליח. אפילו לקחה אותי עמה למרכז הקניות ורכשה עבורי שמלת כתפיות פרחונית מבד אורגנזה.

"לכי תפתי את בעלך, שיאפשר לך להיות במרכז העניינים. חבל ילדתי, את כה צעירה ואת קמלה מול עיני."

  כשעופר הגיע הביתה בפנים נפולות הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי לדבר על לבו אך ללא הצלחה. יש לנו שק אגרוף בחדר השינה ועופר חבט וחבט בו עד ששמעתי את קולות הבכי.

"עופר, מה קרה? ספר לי." לטפתי את פניו ובכיו רק גבר. הוא הליט את ידיו בפניו ויבבותיו החנוקות היו המוסיקה העצובה שנשארה בחדר.

  "לא יודע ממה נחיה. כבר חודשים רבים אני שומר בבטן את המברק שקיבלתי מאבא. עסקיו כשלו ברחבי העולם. הוא פשט את הרגל. ואני כל-כך נאחזתי בעבודה שלי. מדינות שונות נכשלו בעולם לשמור על כלכלה נבונה..." הוא לקח  נשימה ארוכה והמשיך "את יודעת מה יש לי בכיס המעיל?" נענעתי ראשי בשלילה. "מכתב פיטורין. המפעל שעבדתי בו קרוב לשלושים שנה פשט את הרגל. הייתי רואה חשבון במפעל שהיה תמיד במאזן חיובי. המדיניות הכלכלית בארץ לא איפשרה לו לצמוח השנה. לא היו הזמנות מחו"ל..לא היו הזמנות מהארץ ממפעל משגשג  נותרתי עם כאב גדול. איזה מזל חרא. ממה נחיה. מהיום אני מובטל. את שומעת מ ו ב ט ל. איזו קללה נפלה עלי. איזו קללה.?" בכיו גבר ואני הובלתי אותו אל המטה. תמיד כשעופר עצבני הוא נרגע מהר מאוד כשאני מתייחסת אליו ומפנקת אותו.

"נמצא מוצא עופר. נמצא." אלה המלים הבודדות שאמרתי כאשר נבלעתי בתוכו. הכעסים שלו הגיחו החוצה. "את חתיכת שרמוטה. אבל את יודעת בדיוק מה את עושה." לא יחסתי משמעות למחמאותיו. אך כשהוא עצם את עיניו רגוע. השגתי את מה שרציתי.

  אמא ידעה שאחותי בארץ. הן נדברו להפגש. ואני רציתי להיות במוקד העניינים ולא אחותי. לא אתן להן להפגש באחוזה. לבשתי את השמלה הפרחונית  הסקסית שאמא רכשה עבורי ועשיתי הכנות לארוחת הערב. כשעופר קם לסעוד את לבו הוא אמר:"חייבים לרדת ברמת המחיה שלנו. עד שאמצא עבודה."

  מה פתאום זעק קול הסטרי מתוכי. את חייבת לחיות כמו פרינססה. כך הרגילו אותך בבית. אכלנו בדממה את ארוחת הערב. הילדים הלכו לחדרם ואני תכננתי את מהלכי הבאים.

"עופר". כשפניתי אליו ראה את שמלתי החדשה.

"מה זה?" הפנה את ראשו אלי ממסך הטלוויזיה בו היה מרוכז.

"אמא קנתה לי." השבתי בקצרה. גיפפתי אותו. הוא היה מתוח כקפיץ. "עופר, בוא נעשה אהבה." לחשתי במתיקות אל אוזנו. והוא פטר אותי כלאחר יד.

"עשינו כבר, שכחת?"

  רציתי את תשומת לבו בכוח. מבטו היה מרוכז בתוך תוכנית שעשועים שטחית ואני רציתי להיות זו שתשיג את מבוקשה. לא דברתי פשוט נתתי דרור לאצבעותי שיעשו את כל המלאכה. כשהשילו אצבעותי את תחתוניו לא היה גבול לאושר שהגיח החוצה במלוא הדרו. ליקוק אחד במקום הכי רגיש ועופר יצא מגדרו.

"ואו, את נימפומנית. את באמת רוצה אותי. חשבתי שהספיק לך היום. אבל את מיוחמת כמו בהמה. קחי מותק". הוא דחף את אברו אל פי ומשך בשערותי. "רצית ! קבלי!". אחר בהנף ידיים חסונות השכיב אותי על המטה והוא מעלי. שמלתי החדשה הפריעה לו והוא תלש אותה מכתפי. "כמה עולה הסמרטוט הזה?" כשלא קיבל תשובה מעך את שדי שכל-כך אהב והכאיב לי. "ככה רצית מותק !" עיניו רשפו זעם. אבל כשהוא מחומם הוא כזה מאצ'ו בעיני. "את אוהבת את זה ככה? אני מפוטר מעבודה ואת בא לך לעשות סקס. מה את חושבת שאני לא קורא אותך זונה קטנה שלי.."

  נחלצתי ממנו בדיוק כשעוצמתו החלה לבעור בלועי והוא קרע את רגלי בפראות וירה את זעמו בתוכי. אחרי שנרגע אמר בשקט מאיים.

"יפית, בחיים שלי לא הייתי מובטל. כל השנים עבדתי. לא רציתי להגיע לעוד נתון סטטיסטי בסקרי האבטלה. עכשיו אני מסומן. אני מרגיש כמו מצורע. את יודעת מה זה? עבדתי שלושים שנה במפעל מצליח שפשט את הרגל כמו עסקיו של אבא. אני לא יודע איך לעכל את הידיעה. לא יודע מה אני עושה מחר. אלוהים, איזו קללה? במה אאכיל את משפחתי?"

  "עופר, נוריד את רמת המחיה שלנו. תן לי לעזור לך בבית. גם אני רוצה לעבוד"? הוא התבונן בי מופתע כלא מאמין למשמע אוזניו: "יש לך מקצוע?"

ואני הישרתי אליו את עיני וראיתי בהן חוסר אמון. "המקצוע הקודם שלי. יכול להכניס הרבה כסף. נוכל לחיות מזה."

"השתגעת. דוגמנות בשבילי היא זנות. שלא תעלי את הנושא הזה שוב !" הוא היה נחרץ. ואני המשכתי בשלי.

"אבל, עופר, זה יכול להיות מוצא זמני עד שתמצא עבודה. תוכל לבדוק ולבחון אפשרויות חדשות. אתה הרי אדם מוכשר. בטח יצאת עם המלצות. כל אחד שיראה אותן יחטוף אותך לחברה שלו". עופר לא רצה לשמוע וכשהמשכתי לדבר על לבו שיתיר לי לחזור לדוגמנות, התרומם מהמטה ושלח את זרועותיו החסונות אל פני. הכה אותי בכל חלקה טובה שקודם ליטף באהבה.

  "את לא תעשי ממני צחוק. בשביל תמונת שער תפסקי רגלייך. מה את חושבת שאני מטומטם, כסיל, את חושבת שאני לא יודע איך זה עובד שם. אם תצמיחי לי קרניים, לא תראי לעולם את ילדייך." הוא אסר עלי לצאת מהבית. את יצירת המופת שלו השאיר בגלריה הפרטית שלו. אני שסגדתי לכוח ולאלימות הייתי חלק מתוכה. עוד מספר בסטטיסטיקה של אלימות בתוך המשפחה. ילדי הזעיקו את אמא. היא הגיעה עם שני שוטרים שלקחו את עופר למשטרה. אמא לקחה אותי לבית החולים ע"ש הלל יפה בחדרה. שם צלמו את גופי. עופר הפליא בי את מהלומותיו. הוא שלט בגופי ובנשמתי ונהנה מאוד מהשליטה. בעצת אמא הגשתי תלונה נגדו. אמא לקחה אותי ואת נכדיה אליה לאחוזה. ביתה המואר אולי יאיר את נפשי הכבויה. כשאמא טיפלה בי אחותי לא יכלה להפגש עמה. השגתי את מה שרציתי. נצחתי בקרב אחד. הפסדתי בקרב השני אבל זכיתי באמא.

החבורות שעופר השאיר בגופי הותירו אותי מצולקת. הוא רצה שלום בית ואני לא רציתי בעל ואבא מכה לילדי. פתחתי תיק ברבנות. עופר מצא עבודה חדשה. הבית שלנו היה רשום על שמי. וכמו שעופר נכנס כך גם יצא ממנו, כשרק בגדיו לגופו. חייתי עם עופר שלוש עשרה שנים ומעולם לא הרים עלי יד, עד ליום בו הפך להיות מובטל. רציתי לפייסו באהבה וזכיתי באלימות מזעזעת. עופר לא התאים לי יותר. משהו מת בתוכי. אך חוכמתו של אבי הצילה אותי ואת ילדי. בדקתי בצוואה של אבא על מי רשומה האחוזה, אבא הפתיע אותי. אחותי המהוללת ואנוכי המוטבות הבלעדיות של הנכס הזה. במוחי רקמתי תוכניות איך לנשל את אמא מהאחוזה. סידרתי לה כל מיני תאונות קטנות: פעם החליקה ושברה את ידיה. עם ידיים מגובסות אי אפשר לצייר. ופעם הכנתי לה אמבטיה ריחנית עם עלי פרחים ושמנים ארומטיים. כשאמא הכניסה את רגליה ונסתה להתיישב באמבטיה מעדה וקיבלה מכה בראשה. אמא אושפזה בבית –החולים כי סבלה מזעזוע מוח. הכרתה לא שבה אליה. שכרתי לה מטפלות. טפלתי בה כמו בתינוקת. עד שהחלטתי שאין לי כוחות. באחד מבתי האבות היוקרתיים בחדרה פגשתי חבר ילדות רופא במקצועו. אלמן שהשיא את ילדיו הבוגרים והיה מוכן לפרק ב' בחייו.

  הוא סידר לאמא חדר עם וילונות פרחוניים והראה  לי שיש על הקיר לחצן מצוקה. ואני רציתי רק לבדוק אם המיטה טובה משכתי את העניבה המוצנעת מתחת לחלוקו הלבן והדבקתי לו לאות תודה נשיקה ארוכה. רגלי טפסו על גופו חפנו אותו כקיסוס מטפס. כך נפלנו על המיטה. ביצועיו היו רכים עדינים ומדוייקים כשל רופא. הוא הפיח בי את העונג המוכר שכל מכשירי החשמל בביתי לא יכלו לגרום לי. כשהמיטה גנחה ונאנחה ידעתי שעשיתי מחשבה טובה.

ואת אמא האישה הפזורה בדעתה לקחתי לסיור במקום. הראיתי לה את המרחבים הנושקים לים. את דירת החדר הנחשבת לסוויטה מפוארת בבית- האבות.

"עכשיו, ישרתו אותך אמא, בביתך החדש. והרופא שיטפל בך יטפל גם בי".