אני אף פעם לא מוצאת שמות לשירים .

געגועים לזמן רחוק הם לפעמים כמו צלקת,

אני אומרת המון, כשאני בעצם שותקת.

ואפשר לקרוא לזה כאב,

או סתם עצבות שעוד מעט תחלוף.

אף אחד כבר לא אוהב.

זיכרונות צפים על פני החוף.

מנסה להמשיך, אבל מבינה שנגמר,

גם אם ארצה, כבר לא יהיה מחר.

אפשר לשבת על הדשא, לספור טיפות של גשם קר,

להמחיש את ימי, שהולכים ונגמרים.

אני עדיין לבדי, מנסה להבין שמאוחר,

כשפרחים לידי, שבים ונסגרים.

ומתקרב הרגע, שבו פתאום הכל מובן.

ומתקרבת, העצבות, כשמבינים שאין לאן.

ככה זה נגמר, כמו סיפור שאין לו סוף,

וגלים, כחולים, עוד צפים על פני החוף.

יושבת, מחכה, שיד חמה תיגע,

מועדת, מבינה, אין מי שישמע.

סוף השיר, נגמרה לה עוד תקופה,

עד שכבר יאיר הבוקר, תשתלט החשכה.

לא לברוח, רק ללכת קצת יותר מהר,

שלא בלי כוונה- ליום מותנו נאחר.