דפרסונליזציה(Depersonlization)
מאפיינים דיאגנוסטיים:
המאפיינים העיקריים של הפרעת דפרסונליזציה הם אפיזודות מתמשכות או
חוזרות של ניתוק מן העצמי. האדם עשוי לחוש כאילו הוא מתבונן על עצמו
מבחוץ- כבמעין חלום או סרט. פעמים רבות ישנו חוסר בתגובות
רגשיות ,מופיעה תחושה של איבוד תחושה פיזית וחוסר שליטה בפעולות (כולל
דיבור). לעיתים האדם שומר על קשר עם המציאות (מודעות לכך שזוהי תחושה
בלבד).תחושת דפרסונליזציה נפוצה ולכן יש לאבחן הפרעה זו רק כאשר
הסימפטומים פוגעים משמעותית בתפקוד האדם וגורמים ללחץ כבד.
דפרסונליזציה היא מאפיין הקשור להפרעות רבות נוספות- ולכן במידה והיא
מופיעה כסימפטום של הפרעה אחרת, היא איננה מוגדרת כהפרעה בפני עצמה.
בנוסף ההפרעה לא נובעת מהשפעות פיזיולוגיות ישירות של חומרים או מצב
רפואי מסוים.
מאפיינים והפרעות נלוות-מאפיינים תיאוריים והפרעות מנטליות:
פעמים רבות האדם מתקשה לתאר את הסימפטומים ועשוי לחשוש שחוויות
אלו מסמנות כי הוא "משוגע". לעיתים מלווה ההפרעה בדראליזציה- תחושה
שהעולם בלתי יציב ומעוות. האדם עשוי לעוות בתפיסתו צורה או גודל של
עצמים שונים, ואנשים שהכיר עשויים להיות לו בלתי מוכרים.
קריטריונים לדיאגנוזה:
1. חוויות מתמשכות או חוזרות של ניתוק מן העצמי. האדם עשוי לחוש כאילו הוא מתבונן על עצמו מבחוץ- כבמעין חלום או סרט .
2. במהלך חווית הדיפרסונליזציה האדם שומר על קשר עם המציאות.
3. הדיפרסונליזציה גורמת ללחצים משמעותיים מבחינה קלינית או פגיעה בתפקודים חברתיים ותעסוקתיים.
4. חווית הדיפרסונליזציה מתרחשת לעיתים כחלק מהפרעות מנטליות אחרות כגון סכיזופרניה, הפרעת חרדה, או הפרעות דיסוציאטיביות אחרות ולא נובעת מהשפעות פיזיולוגיות של חומרים שונים, או מצב רפואי כללי.
דראליזציה Derealization)):
התחושה שהעולם איננו אמיתי. אנשים שחווים תחושה זו מדווחים שהעולם
מרגיש להם מזויף, שיקרי, מעורפל, מרוחק, או כאילו נצפה מאחורי וילון,
מתוך צמר גפן. אנשים מתארים את העולם כאילו שהם מנותקים ממנו, או
כאילו שהם צופים בו בסרט. (Steinberg, 1995).
------------------------------
אני פוקח עיניים, לא בטוח אם זה בוקר או לילה, הכול נראה זהה תמיד. מסיט את השמיכה, הרגליים משותקות. אני מנסה להרים אותן אך הן עדיין רדומות. כעבור כמה רגעים אני מקבל שליטה בהם ומצליח לנחות בתוך נעלי הבית. איזו התחלה של בוקר, אני חושב ומשפשף את קורי השינה מעיניי השורפות.
הגוף מגרד, מציק. אני רוצה לקרוע אותו לגזרים. אני צריך קפה.
הכוס לא נראית ממשית, לא משנה כמה אני מסתכל עלייה. היא כבדה אך קלה בו-זמנית. לפתע אני מאבד תחושה באחיזה, הכוס מאבדת משיווי משקלה ומתחילה ליפול, לאט לאט. אני מתכופף ומביט בתהליך נפילתה האיטי, כמו אליס בנסיקתה במאורת השפן, הכוס מרחפת באיטיות, ומתנפצת אט אט על הרצפה. הזכוכיות מתפזרות, באיטיות שנראית כמעט לא אפשרית, אך הכאב לא מאחר להגיע כשהן חותכות את כפות רגליי בנעלי הבית. התחושה מוזרה, כמעט עילאית. אני מתיישב על הכיסא ומוריד את הכפכף. הזכוכית תקועה בגב כף הרגל, אני שולף אותה בדיוק של מנתח, או אולי בפראיות של איש מערות עתיק יומין, התחושה אותה תחושה. האדרנלין שוצף ביחד עם הדם, אני נוגע באצבע עדינה ומקרב לפי; התחושה חמצמצה, כמו של ברזל. עוד חתך לאוסף, הפעם לא מכוון.
תחבושת נכרכת סביב החתכים, אין כוח ללכת למרפאה בשביל תפרים. עמוק או לא, זה לא משנה. שום דבר כבר לא משנה.
אני סוגר את ארון התרופות, במראה יש השתקפות. אני לא מזהה את מי שמשתקף. עיניים מוזרות בוהות בי, משונות, מרושעות. סוג של Jamais vu (הרגע שבו הדבר שמולך לא מעלה בך שום זיכרון לגבי משמעותו). היצור במראה מחייך. "מה אתה רוצה?" אני שואל את עצמי, מצפה לראות תנועה דומה בהשתקפות, יודע שאני עובר עוד תהליך מוזר של הפרעותיי הרבות, אך הדמות לא מזיזה את שפתיה, רק מחייכת. תוך רגע נשלחות ידיים דרך המראה ולופתות את גרוני, אני נבהל, נופל לאחור, הזרועות נמתחות, הפנים לא מאחרות להגיע, רושפות מעליי. הפה נפער, הסנטר נופלת עד בית החזה, לוע עצום שמאיים לבלוע אותי לחלוטין בעווית מטורפת. שיניים חדות. הריר מטפטף על פניי בגועליות צפויה. אני מנסה לשחרר את הידיים החונקות ביד אחת, וביד השנייה מנסה להרחיק את לוע המפלצת מראשי. הבל הפה של היצור כמו תא שירותים מלא בגושי צואה שננטש ונשכח במשך שנים רבות. השיניים החדות חותכות את מצחי, ואני יודע שבעוד רגע לא יישאר ממני דבר. צלצול טלפון – אני מסובב את ראשי, וכשאני מחזיר אותו אני מגלה את עצמי על הרצפה, לבד. החדר נראה כמו אחרי מהפכה אנרכיסטית. דם מטפטף מהחתכים במצחי. עוד חתכים חדשים לאוסף. אני חובש תוך כדי שאני מרים את השפופרת. "מה שלומך?", שואל הקול; זה הפסיכיאטר. "כבר הרבה זמן שאני מנסה להשיג אותך ואין תשובה. מה גרם לשינוי?", הוא שואל, ואז חוזר בו כדי לא לנהל טיפול לא ממומן בטלפון. "הכול בסדר?".
"הכול... בסדר", אני אומר. חש את המילים יוצאות מפי ומרחפות ברחבי אוויר החדר עד שהן עושות את דרכן לטלפון.
"אתה רוצה לקבוע פגישה? או ש-", הוא שואל, אך משהו לוכד את תשומת ליבי.
”אני אחזור אלייך", אומר ומנתק. באמת התכוונתי לזה? אני תוהה.
הטלוויזיה משדרת תוכנית חדשות, אך השדרן מדבר בהילוך מהיר. אני מתקרב לטלוויזיה, וחובט בה מספר פעמים, אך שום דבר לא משתנה. אני מזפזפ בערוצים, אך הכול דומה – טלנובלה שרצה מעבר למצופה, משחק כדורגל במהירות האור. אני מסתחרר בחדר, רוחות האנשים שהיו שם מסתובבים סביבי מהר יותר ויותר, מדברים כמו בסרט מצויר, באגס באני ודאפי דאק. העולם מסתחרר, אני נופל על הרצפה, קובר את ראשי בידיי, מכה על הראש שיפסיק. לא מצליח לבכות כבר חודשים, למה אי-אפשר עכשיו?
