מששבתי מהצעידה היומית שלי למטרות בריאות,מצאתי את נכדי ממתין לי בביתי. "סבתא, חיכיתי לך", פונה הוא אלי בקוצר רוח,"המורה נתנה לנו לכתוב עבודה ואמרה לבקש את עזרת הסבים. אנחנו לומדים על נושא המשפחה ואני צריך לכתוב על השורשים של המשפחה שלנו. היא אמרה לנו לבקש מהסבים שיספרו איזה סיפור משפחתי, משהו על שורשים, מחוץ לארץ אפילו..."
מזגתי לי כוס מים והרהרתי בזמן שלגמתי. שורשים, חוץ לארץ... "טוב, אני צריכה לחשוב קצת" – עניתי. עננה חלפה על פניו היפות של נכדי: "קודם בקשתי מסבא שיספר לי משהו וגם הוא אמר שצריך לחשוב, וכבר חושב הרבה זמן – ועוד כלום!" נכדי נראה די מיואש והגניב מבטים לכוון השעון שעל הקיר. השעה הייתה כמעט שמונה ואת העבודה הוא צריך להגיש למחרת. שיערתי שהוא קיבל את המשימה הזאת כבר לפני שבוע לפחות, אך איזה טעם יש עכשיו להטיף לו שפנה אלינו ברגע האחרון? מוטב שאחשוב על משהו לספר לו.
נכנסתי לסלון וראיתי את בעלי שרוע על כורסתו, מסתכל אלי:"גם אני חושב מה לספר לו, אבל עדיין לא החלטתי על משהו". התיישבתי על הספה והרהרתי בשורשיי, בשעה שבעלי הרהר בשלו בכורסה שממול. ראיתי בדמיוני שני עצים
עבותים מרחפים באוויר זה לצידו של זה, שורשיהם הגלויים מתנועעים בעדינות, מתפתלים ונוגעים אלו באלו... ואז, כמו זרם חשמלי, ניצת בי זיכרון ישן ובהתלהבות פלטתי: "מצאתי! יש לי סיפור ששייך לשנינו, גם לי וגם לסבא והוא מתייחס לשורשים שלנו".
נכדי הביט אלי בתקווה אך בעלי זרק אלי מבט מפקפק:"של שנינו? הכיצד?
"אתה כבר שכחת אבל מיד תיזכר" – השבתי לו. וכך סיפרתי לנכדי:
"כפי שאתה יודע, סבא נולד בפולין והגיע כילד קטן לארגנטינה, שם חי עד שעלה ארצה. אני ילידת רומניה, עליתי לישראל בהיותי בת 15. את סבא הכרתי בתל-אביב בתקופת לימודי, ואחרי שנתיים של חברות התחתנו. לפני החתונה היו הרבה סידורים, בייחוד סביב גיוס כספים לרכישת הדירה שלנו. הוריי גרו אז בצפת, הם עברו לחולון שנים אחרי כן, כאשר יצאו לגמלאות.
בתקופה שקדמה לחתונה הגיע אבי מספר פעמים לתל-אביב לסייע בסידורים, כך שיצא לנו לבלות יותר זמן ביחד ולשוחח, דבר שלא כל כך הזדמן לנו לעשות בשנים האחרונות, משהתמעטו ביקורי בבית הוריי, בייחוד מאז שהכרתי את חברי (סבא שלך). באחת הפעמים שאבי ביקר, בשעה שהלכנו שנינו ברחובות תל-אביב, פגש הוא מכר וותיק ושוחח עמו קצרות. משהמשכנו בדרכינו, פנה אבי אלי: "את יודעת, מאז שאני בארץ הזדמן לי לפגוש במשך השנים את כל ידידי ומכרי שעלו ארצה מרומניה; רק אדם אחד עוד לא פגשתי ואיני יודע מה עלה בגורלו. שמו נתן גרינברג , היינו ידידים, הוא עלה ארצה לפני ולא שמעתי ממנו מאז ".
לא במיוחד עניינו אותי המכרים של אבא,הייתי אז שקועה בענייניי הפרטיים, וכמובן שלא זכרתי את שמו של אותו חבר שאבי לא פגש.
תאריך החתונה התקרב וכשבועיים לפני כן, חברי לקח אותי להכיר את הדודים שלו שגרו אז ברחוב גורדון בתל-אביב. הוזמנו לארוחת ערב שבת. התרשמתי מדודו (אחי אמו) שחרף גילו המתקדם, היה עדיין גבר נאה מאד, בעל זוג עיניים בהירות ויפות. אכלנו ביחד ארוחת ערב (ודרך אגב, מהדודה למדתי איך מכינים תפוחי אדמה אפויים בתנור, עד אז הכרתי רק ציפס ופירה.)
בסיום הארוחה, חברי, שנערך לכך מראש, הקרין בפני הדודים סרט שהסריט במסרטה שהייתה לו אז; הוא הביא לשם כך את המקרנה הגדולה והמסורבלת,(לא היו אז מצלמות ווידאו וקלטות כמו היום.) הסרט צולם בביקורנו האחרון בצפת אצל הוריי, וכמובן שכל משפחתי – הוריי, אחי והכלב רקסי- ככבו בסרט.משראה את אבי, קפץ הדוד על רגליו: "הרי זה הלל, חברי, צעק בהתרגשות,לא ראיתיו שנים רבות, לא יודע דבר על קורותיו, ועכשיו מסתבר שהוא אבא שלך! " הדוד הנרגש הציף אותי בשאלות אודות הוריי ומעשיהם. התחלתי לענות, ואז ניגש חברי המעשי לטלפון, חייג ושמענו אותו פונה אל אבי: "פגשנו היום ידיד וותיק שלך והוא רוצה לדבר איתך",אמר והושיט לדודו את השפופרת.
השיחה הייתה נרגשת ורווית דמעות (גם מצידו של אבי הרגשן, ללא ספק, אף שלא ראיתי או שמעתי אותו).
וכבר באותו שבוע, אבי, הצעיר יותר, עשה את דרכו מצפת לתל-אביב להיפגש עם ידידו, אפילו שעמדו להתראות בקרוב בחתונה. "זה נתן גרינברג שרק סיפרתי לך שלא פגשתי אותו מאז שאני בארץ, והנה מסתבר שהוא הדוד של חתני לעתיד!" התלהב אבי.
הסתכלתי בנכדי שהקשיב בעניין רב לסיפורי: "עכשיו תשאל בוודאי כיצד קרה שהדוד של סבא עלה מרומניה, בשעה שסבא והוריו נולדו בפולין? אז הסיפור הוא כזה: הדוד, אחי אמו של סבא, נולד אף הוא בפולין, בן יחיד בין מספר בנות, ומשהגיע לגיל השירות הצבאי, התחילו הייסורים של הוריו: באותה התקופה, בפולין,היו לוקחים נערים לצבא לשנים רבות, ולא תמיד הם חזרו. התנאים בצבא שם היו מחפירים, היחס לחיילים היהודיים היה רע במיוחד, התעמרו בהם גם מפקדיהם וגם חבריהם לשירות, הגויים. משפחות עשירות הצליחו לקנות בשוחד כבד את שחרור הבנים מהצבא, אך משפחת הדוד הייתה ענייה ומטופלת בצאצאים רבים. כך שהם טכסו עצה והוא נמלט מפולין והתגלגל בדרכים ולבסוף הגיע לבוקרסט שברומניה, שם הוא חי, עבד והקים משפחה. ושם גם הכיר את אבי. הוא לא זכה לפגוש יותר את בני משפחתו, כולם, מלבד אחות אחת שהצליחה ברגע האחרון לעזוב את פולין עם משפחתה ולנסוע לארגנטינה (אמו של סבך), כולם הושמדו בשואה. זהו כל הסיפור" – אמרתי לנכדי, והוספתי כמה תובנות על הגורל היהודי,על היהודי הנודד ועל המקריות שבחיים.
נכדי נראה מרוצה מהסיפור והתיישב בו במקום להעלות אותו על הכתב. הוא רצה שאקרא את חיבורו ואתקן את הטעון תיקון, כך שעבודה רבה עוד לפנינו.
בעלי פנה אלי: "שכחתי כבר מהסיפור הזה, אך כמובן שנזכרתי" . הוא קם ועבר לחדר השני: "עבודה פורייה לכם על השורשים!" אמר בחיוך וסגר את הדלת.
©
