כביש רחב, לילה, רק עצים בודדים נראים מדי פעם מצידיו. אם לצפות בכביש מגובה העין הוא נראה לא זז אלא חלק, כאילו אנחנו מרחפים קדימה, אני והחברה שלי, במהירות האור על פני משטח הבטון. אני נוהג במהירות של 90 קמ"ש, שום מכונית לא נראית לעין בכביש מלבדנו, ואורות פנסים אין ממעל, רק אורות פנסי המכונית שלנו, המאירים חלקה של הכביש מלפנינו. והוא נמשך הלאה והלאה קדימה, בלתי משתנה. חברה שלי יושבת במושב שלידי, חלונות המכונית סגורים אך נשמעים נהמת המנוע ורעד המכונית כשאר גלגליה פוגעים שוב ושוב בכביש הבטון. היא יושבת בשקט, ברכה האחת צמודה לבטנה וידה כרוכה סביבה, ורגלה האחרת נחה לפניה וידה מונחת עליה.המבט שלה תוהה לעבר הכביש, פיה פתוח אך מעט, ועיניה ממוקדות לאיזו נקודה רחוקה ובלתי מושגת. "אתה יודע," המלים מתחילות באיזו נקודה אקראית, כאילו ריחפו במקרה עם הרוח לכאן דרך החלונות, למכונית הזו. "זה יהיה לא רע למות ככה. אולי אם המכונית תתקע באיזשהו חפץ על הכביש ותתהפך קדימה, הנשמות של ימשיכו קדימה במהירות האור, על כביש כזה, אין סופי."
אני מרגיש את עיניה תוהות לעברי ומחפשות את עיניי, ולרגע אני מביט אליה, אל החלל האין סופי שנפרס בתוך עיניה הירוקות הבהירות, אך אני מחזיר את מבטי לכביש ומתמקד בו.
הרים מאדמה קשה וסלע חשוף נראים מצידינו, ואני פונה שמאלה עם כביש המתעכל לעבר הים. אני מעביר להילוך נמוך. הכביש נהיה חד סטרי, ואין יותר מעקות מצדדינו. עצים רבים של חוף ים נגלים בחשיכה, ומעט דשא היכן שפוגע אור הפנסים. והנה חלקה פתוחה של עפר ורק סלעים אחריה, והים שנראה מעבר להם. אני מסובב את המכונית ועוצר. כמו בפעמים הקודמות שהייתי כאן, אין אף מכונית מלבד זו שלי. אני מביט לעבר החברה שלי, אך מבטה מופנה קדימה, אל הים. אני מניח את ידי על ברכה מעל מכנסי הג'ינס הכהים שלה ולרגע היא מחזיקה את ידי בידה. לאחר מכן היא פותחת את דלת המכונית ויוצאת, וידי מחליקה מברכה ונותרת לנוח על המושב הריק. החברה שלי הולכת אל הסלעים ונעלמת מעבר להם. אני יוצא אחריה,נעמד על סלע, מצדדיי הסלעים נמשכים ככל שרואה העין; מלפני הם נמשכים למרחק קצר בירידה, ולאחר מכן מתחיל החוף. מלבד דמותה של החברה שלי, שום אדם אינו נראה שם, רק החוף הנמשך מהאופק בימין ועד האופק משמאל, ומלפניי הים, מואר תחת אינספור הכוכבים. רחש הגלים נשמע בבהירות כמעט לא מציאותית, כאילו הוא הולם בתוך ראשי. מלפניי אני רואה את החברה שלי ישובה על ברכיה, מושיטה את ידיה לעבר הים, מנסה לגעת במימיו הקרים. אני תוהה לרגע אם ללכת לעברה ולהתיישב לידה, אך אני מחליט לחזור ולהביט במה שהבאתי לכאן בשבילה.
אני פותח את תא המטען. הכלוב מקובע שם במקומו כתמיד, נראה שאינו זז במהלך הנסיעה. יצור לבן ורך עם אוזניים ארוכות נראה נח על רצפת הקש של הכלוב, אינו מוטרד מדבר. איני יכול שלא להעלות חיוך כמו בכל פעם שאני רואה אותו שוב. אני פותח את הכלוב לרגע מושיט יד ונוגע בו, מלטף את פרוותו הרכה. הדבר אינו מפריע לשלוותו. אני מקפיד גם לגעת מתחת לאוזניו, במקום שבו מחזיקים כאשר מוציאים אותו מכובע קוסמים. והכובע אכן נמצא כאן ליד הכלוב, כמו תמיד מעט מאיים, בסיסו רגיל אך גובהו נראה בלתי טבעי, כאילו אם תכניס את ידך לתוכו היא תבלע בחשיכה, בעומק האינסופי שבפנים. כמה פעמים ראיתי בעיניי רוחי את החיוך שעולה על פניה, דמעות משמחה וזעקה קטנה של אושר כאשר אני מוציא מתוך הכובע את היצור הלבן והרך. היא מביטה בו והוא בה, ולאחר מכן הוא בזרועותיה ונח על ברכיה. אני לא יכול שלא לתהות מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא שמחה ככה, הפעם האחרונה שצחקנו עד דמעות.
אני עולה על הסלעים והולך לעברה. היא עדיין ישובה על ברכיה ליד הים, והיא מסובבת את ראשה ומבחינה בי. חיוך קטן עולה על פניה. אני מתיישב מאחוריה, חובק את בטנה ומניח את סנטרי על כתפה. כפות ידיה נסגרות בעדינות על ידיי. היא נאנחת ומניחה לגופה לשקוע לאחור לתוך גופי, מרימה את ראשה ומסתכל אל הכוכבים. ואז עיניה נעצמות מעט. אני מנשק אותה בלחייה, וליד שפתיה, פיה נפתח מעט, והיא מפנה את פניה לעברי. אני מרגיש את שפתיה הרכות כנגד שפתיי, את לשונה הנפרשת קדימה ונוגעת קלות בלשוני. אני נשכב לאחור ומניח לה להישכב לידי, פניה אליי. עיניה חצי עצומות, אני מחבק אותה, ומרגיש את ידיה הנשענות על חזי. ידיי עושות את דרכת מתחת לחולצה שלה, על הגב. אצבעותיי נעות במעלה גבה, ואני מרגיש את עורה הרך.
כמה חלמתי על היום שנהיה יחד בחוף ריק מאדם. כיצד אנו מתערטלים מבגדינו. זהו יום של שמש חמה המלטפת אותנו בקרניה הרכות, ואנו רצים יחד בדילוגים לתוך הים וצוחקים, משפריצים זה על זה מים ולבסוף מתקרבים ומתחבקים, היא כורכת את ידיה סביב גבי ואני מרגיש את גופה הרך והרטוב נצמד לגופי, ונושא אותה אל תוך הים.
ועתה ידיי מגששות את דרכן לעבר טופס החזייה שלה, ומשחררות אותו ממנה. היא לא מראה כל התנגדות, אך גופה נדרך ועיניה נפתחות ותרות סביב באינטנסיביות, מחפשות דמות העלולה לצפות בנו לאור הכוכבים.
אני לא רוצה שכך זה יהיה. בחלומי היה חיוך גדול על פניה. אך נראה שהפחד הזה מאנשים זרים כמעט ומעולם לא עוזב אותה.
"חכי כאן, אני מיד חוזר," אני לוחש באוזנה. אני מנשק אותה בלחייה ומתרומם על רגליי. אני רץ על החול, מדלג על הסלעים ופותח את תא המטען. אני מוציא את היצור הלבן והרך מהכלוב שלו ומניח אותו בתוך כובע הקוסמים הארוך. אני אוחז אותו תחתיו בידי האחת, ומחזיק בשולי הכובע בידי השנייה. בזהירות אני הולך לעבר הסלעים ויורד בהם, צעד אחר צעד. היא חצי ישובה, ידה האחת תומכת בה על החול, והיא מביטה לעבר הים. היא מסתובבת אליי, העיניים שלה נפתחו מעט בהפתעה למראה הכובע בידיי. אך צל של חיוך נראה על פניה.
אני מניח את הכובע על החול, ומבחין כיצד הוא שוקע מעט פנימה מכובד היצור הלבן והרך שבתוכו. אך כל רחש לא נשמע ממנו.
"רציתי להעניק לך דבר מה," אני אומר לה, מאריך את המלים כאילו אני קוסם המנחה מופע, וחיוך ילדותי עולה על פניה. "תעצמי את עינייך , תספרי עד שלוש ותפקחי אותן." היא מתחיל לספור, שמחה ניכרה בקולה, ואני, בעודי צופה בעיניה הסגורות, מושיט את שתי ידיי לתוך הכובע. ידיי מגששות אחריו, ואני מחזיק תחת מה שמרגיש כישבנו בידי האחת, ובאחרת תחת לאוזניו. היא מגיע לשלוש בקול שמח, פוקחת את עיניה ומביטה לתוך עיניי.
"ועתה, להפתעה שלך."
בעודי מסתכל לתוך עיניה, אני מרגיש את כובד היצור הלבן והרך כאשר אני מרים אותו. אני מחזיק אותו באוויר, מחכה לצחוק המאושר שיבקע מתוך שפתיה. אך בעיניה נראה רק צל פאניקה ורתיעה. אני מסיט את מבטי מעיניה ורואה שהארנב אינו בידיי. אך הן עדיין כרוכות סביב לדמות בלתי נראית ובלתי קיימת בצורה כה מושלמת, שרק דמותו אמתית הייתה יכולה לתת. אני מרפה מהדמות הבלתי נראית ומשיט במהירות לתוך הכובע. אך הוא אינו שם. אני קופץ לרגליי ורץ מסביב בחיפוש אחריו. אני חוזר למכונית ובודק שוב בתא המטען. הכלוב שם, אך נראה שזכרו של הארנב פג ולא יחזור. אני יודע לפתע שהוא נעלם בתוך החשיכה האינסופית.
אני והיא נפגשנו רק פעם אחת לאחר מכן, וידעתי שהיא לא תוכל לבטוח בי שוב לעולם. היא אף התקשתה לדבר בנוכחותי. אך זמן רב הארנב לא עזב אותי. לעתים קרובות הייתי חולם שאני מטייל במרחב, ואני פותח איזה ארון או מגירה, עולה לגג או יורד למרתף, והנה הוא שם, כאילו שום דבר יוצא דופן לא קרה. הוא פשוט היה בתוך כובע הקוסמים, ולאחר מכן היה כאן. ולעתים הייתי מתעורר ושומע קולות תיפוף של צעדים, ומתוך חצי ערות הייתי בטוח שהוא הולך בצמוד לקיר של חדרי, והוא מתקרב לעבר מיטתי. אך לא מצאתי אותו.
יום אחד, התעוררתי מתוך חלום רב משמעות, שאת תוכנו לא יכולתי לזכור. כאילו לא חלמתי, אלא הייתי בעולם אחר, זר ומוזר, אך כאשר התעוררתי נעלם העולם מזכרוני, ורק עובדת עצם קיומו נותרה. אך דבר מה נוסף עלה בי, הידיעה הברורה מה עליי לעשות, לאן עליי ללכת. ובאותו הבוקר, הלכתי לשם.
בחדר הארוך היו כלובים רבים בגדלים שונים. החלונות הארוכים משני צידיו הניחו לקרניי השמש לחדור פנימה, והחדר כולו היה מוצף באור רב. עברתי לאורך הכלובים, צופה בחיות הרבות, בכל כלוב לא יותר משתיים. ולבסוף הגעתי לכלוב שבו היו יצורים לבנים עם אוזניים ארוכות, רבים יותר במספרם. בחנתי אותם מקרוב, ופליאה רבה עלתה בי. ראיתי לא מעט מהיצורים האלו בחיי, ובבחינה מקרוב, עם עין רגישה לפרטים, הם היו שונים מספיק אחד מהשני בשביל להבדיל ביניהם. אך אלו בכלוב היו כל כך דומים אחד לשני, ומעל לזאת כולם היו דומים לזה שהיה אצלי. אך משום מה ידעתי, שזה שלי לא היה ביניהם. יכולתי לזהות אותו מרחוק לפי התנהגותו, ולא היה שם אחד שתאם לה. זמן רב פשוט בהיתי בהם, בכלוב המוצף באור שמש.
"שלום," נשמע קול מצידי. סובבתי את ראשי ונתקלתי בעיניה הכחולות הבהירות, כמו צבע השמיים בזריחה, ולרגע ארוך לא יכולתי להתנתק מהן. הרגשתי כיצד אני שוקע פנימה, מרחף בשמיי הבוקר הצלולים, צופה מלמעלה בבתים הקטנים ובדרכים הריקות.
"היי," אמרתי, עדיין מביט לתוך עיניה.
"היי," היא ענתה בחיוך, היא התנועעה מעט במקומה, והבחנתי בשיערה הזהוב הארוך הגולש מעבר לכתפיה. היא הביטה לתוך עיניי, ולא אמרה עוד דבר.
הצגתי את עצמי. היא הושיטה את ידה ואני החזקתי אותה למשך מספר שניות. רעד פנימי כה נעים עלה בי, כאילו האוויר כולו חמק מרעותיי, אך לי אין צורך עוד לנשום.
"מנין כל הארנבים האלו?" שאלתי אותה לבסוף, מביט לעבר הכלוב.
"הם הגיעו אלינו לאחרונה, זה באמת מוזר. בוקר אחד הגיע אדם לבוש חליפה במשאית ומסר לנו את כולם בבת אחת."
"ומי האדם הזה?" שאלתי אותה, "אני יכול לברר פרטים אודותיו?"
"אני מצטערת, אך הוא בחר להישאר בעילום שם. אפילו אני לא יודעת עליו דבר." היא חייכה חיוך רך ומנחם, כאילו אמרה, אל תדאג, הכל יהיה בסדר.
הבטתי בה לעוד מספר רגעים. היא לא עשתה כל תנועה שאמרה שעליה ללכת לאנשהו, רק הביטה לסירוגין על הכלובים סביבה ולתוך עיניי. שאפתי אוויר לתוך ריאותיי.
"אני יודע שזה קצת מפתיע," אמרתי לה, "אבל תרצי שנפגש מחר?"
היא חייכה שוב, לא היה ברור לי עם מחוסר נעימות או מסיפוק.
"מחר אני לא יכולה," היא אמרה, "אבל מה לגביי מחרתיים?"
היא רשמה את הטלפון שלה על חתיכת נייר ונתנה לי אותה. לאחר שנפרדנו ידעתי שלא אוכל לחזור הבייתה, רעדתי מהתרגשות. התחלתי ללכת ברגליי לכיוון מסויים, עד שהגעתי לקצה העיר, מאיפה שנראו רק הרים ועמקים, ובניינים באופק. השמיים היו ריקים מעננים.
לאחר יומיים, נפגשנו והלכנו ביחד לבית קפה. ישבנו על ספות קטנות בסמוך לשלוחן עגול וקטן, אני מצידו האחד והיא מצידו השני. בזמן שהיא דיברה, היא הניחה את ידה מלפניה על השולחן, ואני החזקתי אותה.
לאחר שיצאנו מבית הקפה התחלנו לטייל, והגענו אל הים. עמדנו על הטיילת והסתכלנו על החוף, על הים ועל השמש השוקעת באופק, שהציפה את הכל באור דמדומים רך ונעים. לא יכולתי שלא להזכר בחברה שלי לשעבר, ובלילה ההוא שהיינו ביחד על החוף. נזכרתי בהרגשה שהציפה אותי אז, שהכל שואף אל הסוף, שיום אחד יפול מטאור על כדור הארץ וישמיד את הכל ואת כולם.
הסתכלתי לתוך עיניה, והסתתי את שיערה אל מאחורי אוזנה. ראיתי מלפניי רק את חיוכה ואת ועיניה הבהירות. רכנתי לעברה, ועיניה נעצמו מעט. שפתיי נגעו בשפתיה. הרגשתי שאני מרחף במהירות האור דרך השמיים הצלולים, מעל הים, לעבר האור.
הארנב חדל להטריד את חלומותיי. אילו יכולתי לברר היכן הוא נמצא כעת, אני בטוח שהאמת שמחזיקה את העולם הייתה נגלית בפניי. לעתים אני תוהה אם יום אחד אתעורר, והעולם כולו ייעלם בבת אחת, ברגע. אך הדבר אינו מטריד אותי יותר.
