מאי אילו טעמים אני בוחרת לקטוע את חוויות הטיול שחלפו עליי. מתוך פרספקטיבה של גיל 28, ולאור קורות חיים שיש בהם להעשיר את הדעת האנושית יותר מתיאור מקדשי בודהה, שריפת גופות בגנגס,תרבות השאנטי, ומיני טרקים משוחזרים באלבומי מטיילים לשעבר.הייתי רוצה להביא בפניכם את אותה תמונה שלא תוכל להמצא בנגטיב של אף מטייל אחר, מלבדי. תצלום מדוייק ששום פונקציית מצלמה לא תדע לדייק בגוון העצב, ובחדות האושר, בפרופילים הרחבים של החוייה, כזו ששום עדשה אחרת לא יכולה להם. לבד מהעדשה "המאושנת" שלי. 4:00 לפנות בוקר, לאחר עשרה חודשי טיול, נעמדתי מול תיבת המכתבים של משפחת ספליספיש. צלצול חפוז על לחצן כניסה צורב, כאילו לא יעיר את משפחתי. בקול מלוח של יקיצה טרייה שאלה אימי לזהותי: "מי זה מצלצל בשעה כזו.?" עניתי בשמחה של לפנות בוקר, ובשפתי העירנית מייחלת לתגובת המשפחה שלא תדע לעכל את נוכחותי: "זו אני, סינתיה!" מתוך פטה מורגנה של בוקר מוקדם, טעתה אימי לחשוב על הזיות קול בדויות והקפידה להאריך את לחיצת האינטרקום כצפירת יום הזכרון. אמא אבא ושני אחים ממתינים כמו מסיבת הפתעה הפוכה, עומדים שם רחוק חוששים לגעת ולהתבדות שאני שקרית.
חיבוקים אמורפיים, מסלימים להסתערות משפחתית ואחות קטנה מתנדנדת בשנתה מכנס משפחתי שלא הוזמנה אליו, בארבע ושש דקות של לפנות בוקר יום חמישי. לא הגזמתי בחשש מקבלת הפנים של משפחתי. תהליך העיכול היה איטי.
רכיב במפעל חילוף החומרים אצלם בבטן, היה חלוד מעט
אמא לא הפסיקה להתבונן בי, כמו בוחנת ממצא ארכיאולוגי ותיק, הופכת אותי על כל הפרופילים, מבקשת למצוא את התקר הזה שמשמיע קולות של בלון גוסס. החזירו לה את בתה באריזה חדשה. לא, היא לא הביאה בתוכה דגם משופר שלי. עד הימים שנכתבות שורות אלה היא מתגעגעת למהדורה הראשונה. אבא לא הפסיק למשש את הראש, מתאבל על 200גר' שיער שהשרתי ברישיקש. כף היד שלו מסיירת בקציר התלתלים שלי. אחותי הקטנה, בת ה-6, בכתה ולא מאושר, בכי של ילד שקם מסיוט באמצע הלילה. מבוהלת, התאמצה להכיר את הפרצוף הכמעט מוכר הזה, שמתעקש להתחבא מזיכרון של חמש שנות ילדות שלה. בניסיון שלי לנסח את הפחד המעציב כל כך של ענת הבנתי שהיא הייתה הראשונה לעכל ששבה אליה אחות קצת מקולקלת. השיער הפגום, הזכרי, הקודר, ה"זיפים בראש", לדבריה, היה הסימפטום הראשון. האחרים לא יסבלו עוד הרבה רגעים להופיע. אמא לא חיבקה אותי עוד מהמפגש המפתיע בדלת. מתקשה לפענח מי פרץ לביתה בשעות הבדיוניות האלה של הבוקר.
"מה זה הצמיג הזה שתקוע לך מעל העין?" ולא יותר.
אסנת הכירה את הלם התרבות המשפחתי הזה. שידור חוזר של לפני 6 שנים מאז היום כבר 12,כשחזרה אחרי תשעה חודשים מהמזרח שלה. רק שאצלה החיבוק של אמא הגיע אליה באיחור אופנתי, כשאליי הוא עדיין מתקשה לבוא. משהו מעכב אותו בדרך כבר חמש שנים. אם הייתי מתעדת את המפגש ב-2002, היה אפשר לשמוע את הצחוק שפוקע מכל אחת מהמילים שנכתבות. גם הפנים הכואבות של משפחתי היו מתורגמות לאושר של בּורים, שלא יודעים איך לתפעל את השמחה כשהיא מגיעה במסות בשעות הקטנות של הבוקר.
בפרספקטיבה של זמן, היה זה אחד המפגשים השקטים בחיי. בו אני, לא הפסקתי לדבר.
כל הזכויות שמורות למחברת@
