אור ירח

היום, שוב לא יכולתי להימנע מקריאותיה. לוחשת לי לבוא עימה, למקום שלה. למקום שלנו..
יצאתי החוצה, והרוח נגעה בשפתיי, כשפתיה שלה, ודיממה את קולות הרחוב. 
כשהגעתי אל תחנת הרכבת, מחוג שעון התחנה הצביע על השעה 15:00, וצופר הרכבת הודיע לעלות. הנסיעה ברכבת הייתה עגומה. הזמן תעתע את חושיי, וגוועתי בזיכרונות. המחשבות נקטעו לרקע קולו של כרז הרכבת הקורא לרדת. הלכתי לי בשביל האבן האפור, והרוח ליוותה אותי בנוכחותה. עצים רזים וערומים התגלו לעיניי בעודי עושה את דרכי בשביל האבן. השמיים היו חיוורים, וכמה עננים אפורים בישרו על טיפות. עצרתי ונשמתי נשימה עמוקה, ומולי התגלתה לה הכיכר העגולה. הכיכר שלה.
המזרקה הקטנה עדיין עמדה באמצע הכיכר, ועלי שלכת מכסים כשמיכה את המים הקרים. מחוץ לכיכר עמד לו בית הקברות, אשר הביא עימו תחושה של ריקנות. ובתוכה נשמעו צחוקם של ילדים משחקים בכדור. "תהיתי מתי תחזור" נשמע קול. הפניתי את ראשי, וגילתי להפתעתי אדם זקן עומד לידי, לבוש מעיל צמר גדול, מחזיק שקית ובתוכה פירורי לחם. "גם בפעמים הקודמות לא עמדת בתוך הכיכר. רק מחוץ לה." אמר הזקן, והסתכל על הכיכר. ציפור קטנה עפה לה לכיווני, אך גיליתי שהיא נחתה לבסוף בחיכו של הזקן, וזה החל להוציא מתוך השקית פירורי לחם ושם בידו. הציפור הקטנה עפה אל כף ידו ואכלה. נמנעתי מלדבר עם אותו זקן, והתחלתי לשקוע בזיכרונות מהכיכר. קולות הציפורים כבר לא נשמעו לאוזן, וגם לא צחוקם של הילדים. לרגע, השמיים היו תכולים, ושמש חיממה את האוויר. פרחים פרחו על העצים, ואנשים טבלו את ידיהם במי המזרקה. לפתע, יד אוחזת, ולשנייה נוספת, מלטפת. חיוך עלה על שפתיה. רוכנת היא לעבר המזרקה. טובלת את ידה ומסמנת לי להתקרב גם. הרגשה של משיכה בלתי נראית. אך לא ידיה היו, אלא ידיו שלו. של אותו זקן. "לא טוב לשקוע במחשבות ילדי." אמר הזקן וחייך. עיניו של הזקן היו כחולות כעיניה. ופן של נחמה מצא לבי בהן. "אתה יודע," החל הזקן לומר. "הציפורים הללו אף פעם לא נודדות. הן קיננו להן כאן קן. ואני, זהו קני גם כן." אמר הזקן והתיישב על ספסל לידי. הבטתי אל השמיים כמתעלם. ולפתע הבחנתי בלהקת ציפורים קטנה, עפה הישר אל רחבת האבן האפורה. הציפורים הקטנות החלו לאכול בהנאה מפירורי הלחם שזרק להן הזקן. וזה, חייך ברוך. לרגע, מבטו נפגש עם מבטי. הסטתי את ראשי למטה כמי שמחפש אוצרות. " כל כך הרבה זיכרונות יש לי מהכיכר הזו." החל הזקן לומר. "אשתי ואני תמיד נהגנו לבוא לפה באביב וליהנות מהפריחה והשמש החמימה" מסתכל הזקן אל על "אכן מעלה זיכרונות." נאנח הזקן. לשנייה מהירה, חלפה במוחי תמונה שלה. מחייכת אליי, מסתכלת עליי עם עיניה הכחולות, ומחזיקה בידה פרח סגול. הכנסתי את ידי לכיס המעיל, מנסה להדחיק את הזיכרון. לפתע, ידי נפגשה עם משהו קטיפתי ורך. הוצאתי את ידי מכיסי, ובתוך כף ידי נח לו פרח סגול. ליבי נצבט, ורגשות עזים החלו לזרום מאותו פרח, עמוק אל תוך נפשי. " הוא בטח חשוב לך מאוד" אמר הזקן ברוך. רציתי להימנע מדיבור, אבל משהו בתוכי גרם לי לענות "כן." הבטתי בפרח שוב, וכמן כוח שפרץ מתוכי עניתי בהתרגשות: "זה היה הפרח שלה. הפרח הסגול שלה." "זה באמת פרח יפה מאוד." אמר הזקן. "היא אהבה את הפרח דמוי המשפך. היא אמרה, שבתוך הפקעת הסגולה, נמצא לו משהו מקסים ויפה מכל." המשכתי לומר. " ומה זה?" שאל הזקן ברוך. "הלב." עניתי, והרגשתי איך ליבי מתמלא בחום. "הלב של הפרח." מששתי את עלה הכותרת הסגול הקטיפתי, ותמונה שלה אוחזת בפרח נתגלתה מול עייני. מנופפת לי בידה העדינה, ושולחת לי נשיקה. הרוח נגעה בשפתיי כמן אות. וצמרמורת קרה עברה בגופי. החזרתי את הפרח לכיס, והסתכלתי סביב, כמי שהתעורר משינה. הבטתי על הזקן, והוא, הסתכל עליי כמי שמחכה לתשובה. הוא השליך את הפירורים האחרונים, קם מהספסל, והחל לפסוע בצעדים איטיים אל עבר הכיכר. לפתע הוא נעצר ואמר חרישות: "נתראה מחר."

מחוג שעון תחנת הרכבת הצביע על השעה 15:00, ומרחוק היה אפשר לשמוע את הרכבת מתקרבת. מודיעה עם צופרה שהיא עוצרת, והגיע הזמן לעלות.
כשירדתי מהרכבת, השמיים עדיין היו חיוורים, וכמה עננים אפורים בישרו על טיפות.
הדרך המוכרת בשביל האבן הייתה מלאה ציפיות. לשנייה בודדה, ליבי נמנע מלחשוב עליה וחשב על אותו זקן. הגעתי לכיכר העגולה, וילדים רצים אחרי כדור נראו לעין. הבטתי על הספסל שלידי, ועליו ישב אותו זקן, לבוש במעיל צמר גדול, מחזיק שקית פירורי לחם. חשבתי לעזוב מהר מבלי שישים לב. אבל, רגליי החלו לנוע לכיוון הספסל, ולפני שהבנתי, התיישבתי לידו.
יום אחרי יום ישבתי עם אותו זקן על הספסל. לפעמים הוא העלה כמה זיכרונות מהכיכר, והחל לספר לי על ימיו המאושרים עם אשתו. ולפעמים, האכלנו את הציפורים, ורק שתיקה שררה.
אבל היום היה שונה. כשהגעתי לכיכר הזקן סימן לי לבוא עימו, והלכנו לנו בשביל האבן האפור. הזקן עצר, ומולי התגלה לו בית לבנים קטן וגג מעץ. נכנסנו לבית, וריח חזק של אבק חדר לריאותיי. מתוך החלונות הסגורים הציצו קרני שמש חלושות המנסות לפרוץ פנימה. נראה היה שהבית לא ראה שמש שנים. פסנתר ישן ועליו תווים מבולגנים נח לו בסלון, כמחכה שינגנו בו. על הספה היו בגדים מקומטים שנערמו בערמה מבולגנת אחד על השני. ומתוך המטבח נראו כלים המונחים בתוך הכיור ומחוץ לו, מדיפים ריח רע. "סליחה על הבלגן" אמר הזקן בחיוך, והחל לאסוף כמה בגדים ותחב לערימה שהייתה מונחת על הספה. בעוד הזקן מסדר את הסלון, עיניי ראו שידה ישנה ועליה מפה נקייה. התקרבתי אל השידה, ועליה היו מונחים כמה נרות, ותמונה. הרמתי את התמונה, ואישה יפת מראה, בשנות ה-30 לחייה התגלתה בתמונה. בעודי סורק את התמונה, הזקן התקרב ואמר, " יפה נכון?" "כן." עניתי, והסתכלתי על הזקן. מבטו היה מלוכד בתמונה, ועיניו הסגירו את געגועיו. הזקן הלך למטבח, מגשש אחר כוסות נקיים. הנחתי את התמונה על השידה. ולפתע, אצבעותיי נפגשו עם המפה, והיא הורמה קלות. מתחתיה אפשר היה להבחין בקצה דף של תמונה. הרמתי טיפה את המפה, והוצאתי את התמונה שמתחתיה. בתמונה עמד ילד קטן והאישה היפה ממקודם מחבקת אותו. רעש הקומקום המודיע על המים שרתחו הבהיל אותי, והחזרתי את התמונה למקומה.
ישבנו אחד מול השני, והוא החל למזוג לי תה. היססתי אם לשאול, אבל לא היה צורך. "בתמונה.." הוא החל לומר. "בתמונה, אלו הם בני ואשתי." סיים את משפטו. ולגם מן התה. הוא הניח את הכוס על השולחן, הביט עמוק לתוך עיניי ואמר, " לך ולי יש משהו במשותף" הרמתי ראשי אליו. "לשנינו יש משהו שאנו אוהבים."הוא הרים את כוס התה והסתכל לתוך הכוס. "כשאשתי נפטרה, הבן האשים אותי במותה. הוא אמר שלא טיפלתי בה כמו שצריך, ושהייתי עסוק יותר מדי בנגינה, והופעות ולכן היא מתה. אבל זה לא היה כך." אמר הזקן, וגוון של צבע כחול בהיר שטף את עיניו. " היא אמרה לי שזוהי שעתה. ושטיפלתי בה מספיק. היא אהבה שניגנתי לה בפסנתר. אפילו הייתה לה מנגינה מיוחדת שהיא אהבה יותר מכל." דמעה החלה לזול מעינו של הזקן. "באותו היום שהגיע שעתה, היא אמרה לי לנגן לה את אותה היצירה שאהבה כל כך. אור ירח." אמר הזקן, וניגב את דמעותיו. " לעולם לא אשכח את החיוך שהיה על פניה היפות." אמר בגמגום. לא ידעתי איך לנחם את הזקן, והרגשתי מועקה. הבטתי על הפסנתר, ושאלתי בלי להבין. "התוכל לנגן אותה בשבילי?", הזקן הרים את ראשו, ועיניו זהרו, כמי שחיכה לשמוע מילים אלו שוב.
הוא התיישב על הכסא העגול. שם את שתי ידיו על הקלידים, עצם את עיניו, ובתנועה קלילה הרים את ידיו באוויר קלות, והחל לנגן בעדינות. זרם החום של המנגינה פשט על הבית, והעיר אותו משנתו. הצלילים הדהדו בין הקירות, וחדרו עמוק ללבי. ידיי הרגישו את ידיה שלה, נוגעות בי, מלטפות. איך לאט לאט היא סוחפת אותי עימה אל תוך מערבולת של חושים, אל אותו עבר מתוק. אך האשליה נותקה, עם תום היצירה. חיוך עלה על שפתיו של הזקן.
הבוקר היה שונה מכל אותו בוקר אחר. היא לא קראה לי לבוא עימה, ולא הראתה אף את צלה השקוף.
תחושת געגוע פרץ בתוכי, והבטתי בתמונות שלנו. חיוכה המקסים עדיין כבש אותי גם בתמונות. חיבוקה עם הילד הקטן, הילד שלנו, החזיר אותי לתקופה שבה חיינו כולנו יחד. שבה לא היו בנינו מחלוקות, רק אהבה. זיכרון האתמול עלה בתוכי והציף אותי מחדש. דמעות הזקן, חיוכו, המנגינה לאהובתו.. חיוך עלה על שפתיי. לראשונה לבי התמלא ברגש לא מוכר, רצון לחפש את אהובתי, את ילדי. ולהחזירם לחיקי.

למחרת בבית הקברות נשמעו אותם יללות העורבים הבלתי נראים.
צחוקם של ילדים משחקים בכדור נשמעו ברחבי הכיכר העגולה.
העצים נראו כשלשום, חסרי צבע, חסרי עלים, חסרי חיים.
אותה הרגשה של מוות מרחפת לה בעודי מחפש את קברו. ולעמותה,הרוח הקרה
מביאה עימה תחושה של קיום.
העלים היבשים כיסו את השם החרוט, אך הרוח העיפה אותם, כמי שנענתה לבקשתי.
הוצאתי מכיסי החם פרח סגול והנחתי אותו על המצבה. צבעו הסגול של הפרח השתלט על האפור הקר.
צל הופיע בצד, והרגשה של חיכוך נוצרה. חתול אפור, לבן עין התחכך ברגלי, והרים את גבו,
לאות של חיבה. ליטפתי את גבו המסומר, וזה ליקק את ידי. כשעזבתי את הקבר, החתול
כבר לא נראה לעין. יצאתי מבית הקברות, ותחושה של עולם מקביל זרמה בתוכי. כניסה לעולם המוות, ולפתע הגוף נמצא בעולם החיים. קו המחשבה נקטע שוב לרקע צחוקם של הילדים.
הלכתי לי בשביל האבן, המוביל אל תחנת הרכבת,ומחוג שעון התחנה הצביע על השעה 16:30,
אך השמיים חשבו אחרת. העננים האפורים תפסו את הגוון האדום החלש של השקיעה, והתערבבו בכחול הכהה של שמיי הלילה. בשקט המחולט נשמע צופר הרכבת הקוראת לעלות.
אחרי כמה דקות בנסיעה ברכבת, השמיים תפסו את צבעו של העורב השחור. כבר לא היה אפשר להבחין בצורות המציאות. כי אם בצבעי האורות. שוב מעבר לעולם אחר.
פנסי הרחוב תפסו את מקומו של הסהר, והאירו על האפלה. מכוניות תפסו את מקומם של הילדים,
צעקו עם צופריהם. והעשן כענן סמיך, מילא את האוויר בריח חריף.
טיפות החלו ליפול, וגשם חזק החל לזרום, כמי שנענה לבקשתי.  מצאתי מחסה בסמטה, וחיכיתי
עד שהגשם ייפסק. ידיי מצאו נחמה לקור בתוך הכיסים החמים. הרגשתי מגע רך, ובתוך כף ידי
נח לו עלה כותרת סגול. הגשם פסק, ובמעלה הרחוב נשמעו צליליו של פסנתר.  העננים פתחו את השמיים, וגילו אור חבוי. צליל אחר צליל נשמע מהפסנתר, מנגן את היצירה של Clair de Lune by Claude Debussy אור ירח.

כל הזכויות שמורות לדניאל.ח  ©   Loner In Love