היו ימים במערב

 למרות שעברו כמה שנים טובות אני זוכר את אותו יום אביבי שטוף שמש כאילו וזה היה רק אתמול או מקסימום שלשום.
בחזיתו של התיאטרון הסיני התמרחו על שטיח אדום ובוהק שני כוכבות מהמסך הגדול:
ג'ין הארלו שלבשה שמלת קולר מנוקדת והגברת מונרו שלבשה שמלה עם כתפיות ספאגטי וממש גרמה לי להתפלל שהאל יגרום לאיזה משב רוח קליל ויסיט מעט את אחת מהכתפיות הדקיקות האלו ויגרום לעיניי לחזות בזוג המדהים הזה שהגברת מונרו התברכה בו,האל ממש חסד אותה בשפע מיניות מתפרצת.
בכל מקרה אני לא מתיימר להתחרות בבילי ווילדר ובכל המחזאים שמלבד לחבוש מגבעת ולהתעלס עם כוכבנית בתחילת דרכן לא באמת מכירים את החים מהצד האפל שלהם.
אני לעומתם נאלצתי לעבוד קשה למחייתי ולתשלום החשבונות השוטפים שלי.
נכון שמדי פעם הייתי בורח למפלט החם של בקבוק סקוטש הגון ופעמיים בחודש הייתי מתשר את לילי נערת המשקאות בקלוב של מרטין האירי שתערוך לי מופע ריקוד לעיניי בלבד,אני נשבע שהמראה של לילי מתערטלת למול עיניי המוצפות באלכוהול היה אחד מהדברים המנחמים שלי בסדר היום הבנאלי למדיי.
טוב בעצם לפעמים גם הייתי חוטא פה ושם באיזה משחק קלפים הגון שנמשך לשעות הקטנות של הבוקר,או אז שהייתי מפסיד ומשרך את רגליי בעצלתיים במורד השדרה שכוס קפה מנייר קשיח משמשת לי כפרס ניחומים עלוב הייתי ממש מרחם על עצמי.
אם אני אדלג לרגע אחורה בזמן לתחילתו של הסיפור אשמח להוסיף רק ששתי הכוכבות ממש שכבו אפרקדן על גביי השטיח על מנת להטביע את כפות ידיהן הענוגות בבטון הלח בחזית התיאטרון הסיני כאמור.
נכון שהיו לי ימים מוצלחים שכיסי היו מלאים במרשרשים ולילי הרקדנית הפרטית שלי הוסיפה הרבה פריטי לבוש לגרדרובה שלה בזכותי-אגב אני מוצא את זה דיי משעשע שחשפנית טובה שכמוה אוהבת לבזבז מרשרשים על פריטי לבוש למכביר,טוב מצד שני אפילו ציניקן שכמוני מוכרח להודות שאין כמו לילי שמסירה את גרביוניה בעדינות ובחושניות.
אבל עדיין בשנת 1953 להתפרנס עם שותף ממשרד חקירות היה דיי נדוש ,תמיד המכתבה שלי נראתה מבולגנת עם ערימת ניירות שרק משקולת מברונזה שקיבלתי במתנה מאחת הלקוחות גרמה להם לא להתעופף...לניירות הכוונה ולא למחשבות שלי שנודדות למשחק הקלפים הקרוב.
מאוורר נירוסטה גדול הסתובב לא במונוטוניות מרגיזה, עמוד מגולף מעץ ניצב בפתח הדלת ושימש לתליית המעילים או הכובעים של הלקוחות,מאפרה כזו מעצבנת ומסתובבת על צירה שתמיד הייתה גדושה בבדלי סיגריות למכביר,הייתה גם את המגירה האהובה עליי במיוחד זו עם השתייה המנחמת והמרגיעה,לצידה תמיד הייתה מונחת קופסת נחושת עם סוכריות בטעם מנטול להפיג מעט את אדי האלכוהול והשתדלתי תמיד ללבוש כתפיות תמיכה למכנסיי ששיוו לי מראה מעט יותר מהוגן.
האמת היא שבתור חוקר או בלש מתחיל הייתי יותר קרוב לפושע מקרן רחוב אבל אתם יודעים משהו במצפון המזויין שלי לא נתן לי באמת לעשות מעשי גניבה וביזה או חלילה לפגוע שנפש של אדם,אז פשוט תימרנתי מעט בין מעקבים אחרי בני זוג בוגדים או מציאת בעלי חובשנמלטו לאיזה פרבר מנומנם ואיכשהוא מצאתי בזה את מקומי בהוליווד של אותם השנים
היום במחשה לאחור מגילי המופלג אני יכול להיזכר בערגה באותם הימים וממש לחוש איך החמוקיים של לילי מתגרות בי ואת טעם הטיפה המרה מחליקה לגרוני,הרי תסכימו איתי שזה עדיף מאשר לבלוס את הדייסה האנמית הזו שמגישים כאן בכפר הזקנים אי שם בישראל ברמת פולג ולהמתין לשבוע הקרוב ולכל זיבולי השכל שיבואו בעקבות איזו ועדה של קשיש שכמותי מר אליהו וינגורד.
עדיף להיזכר כבר בימים ההם