אברהם אהב להגשים חלומות של אנשים.
זה התחיל כששמע על ילדה שמסיבת יום ההולדת העשירי שלה בוטלה - הוריה פוטרו מעבודתם שבוע קודם, ולא נשאר להם שקל פנוי.
אברהם אסף את חבריה מהכיתה, קנה במיטב כספו מתנות וסוכריות, והגיע בעצמו מחופש לליצן.
זו הייתה מסיבה נהדרת: הילדה חייכה, ההורים צחקו, ולכמה שעות נשכחו כל הדאגות.
כמובן, בצניעותו הרבה, אברהם שיקר להורים וסיפר להם שמישהו עשיר ואלמוני שילם על הכול.
אחר כך שמע על גבר שלא הצליח להשתחרר מבית החולים כי גנבו לו את כיסא הגלגלים.
אברהם עבד שבוע שלם במשמרות לילה במאפייה, הרוויח מספיק - וקנה לו כיסא חדש.
בהמשך, עבד חודשיים בשתי משרות במקביל, רק כדי לממן לשכנו המשותק הפלגה ראשונה בחייו.
ואחר כך היו אחיות שמצאו בזכותו בית חם אצל משפחת אומנה.
כך חלום אחר חלום, פנטזיות קטנות וגדולות, קיבלו צורה וממשות - ואברהם שילם על כך בגופו ובעצמו.
שנתיים חלפו, ואברהם הרגיש כאילו הזדקן בעשרים שנה. גופו תשוש, כיסו ריק, ולעיתים לא נשאר לו אפילו לארוחה אחת מסודרת - אבל מבחינתו זה היה שולי. העיקר היה לראות אנשים מחייכים, לחוות איתם רגע של אושר.
יום אחד לקח חמישה ילדים לטיול בכדור פורח. הילדים צחקו בשמחה כשעלו לשמים.
כשהם היו למעלה, אביהם ניגש אליו בזעף:"אני רוצה לפגוש את האיש העשיר שמשלם על כל זה," אמר. "אני חייב שיסייע לי - קשה מדי לגדל חמישה ילדים, במיוחד כשאני לא עובד והם עושים רעש בלי סוף. תן לי את שמו!"
אבל לא היה שום עשיר. רק אברהם, בבגדיו המרופטים ובכיסיו הריקים. אברהם היה אדם עשיר, אולי העשיר ביותר בעיר, אבל העושר שלו לא נמדד במטבעות אלא בחמלה שלא ידעה שובע ובכיסים מלאים ברגש
אברהם ניסה להסביר שהאיש האלמוני עסוק, שאינו פוגש אנשים, אבל האב לא האמין.
הוא החליט "להוציא את השם בכוח". אחרי שלושה אגרופים אברהם פונה לבית החולים.
שבוע לאחר מכן, ליד קברו הרטוב מגשם קצרצר, עמד רק אחיו.
לא באו חברים כי לאחרונה לאבררהם לא נותר זמן לחברים, לא באו שכנים, כי אברהם כמעט ולא היה בבית בשנהה אחרונה, לא אנשים שחייהם השתנו בזכותו, כי אף אחד לא ידע שאברהם היה האיש שהביא להם שינוי
היו שם רגע של דממה ושל שקט מוזר, כאילו העולם עצר לנשום.
רוח קלה נשבה והזכירה משהו מן החיוך של אברהם, מן החום שהשאיר אחריו.
ואז העולם מצמץ, ושב להסתחרר במסלולו הסוער ודי אכזר, אבל אי שם, בתוך כמה לבבות שנגע בהם, נשאר זיכרון רך, שלא ייעלם לעולם, זכרון שאכזריות חיים זו לא גזירה, אפשר לשנותה או לפות לרכך.
אברהם ניסה להסביר שהאיש האלמוני עסוק, שאינו פוגש אנשים, אבל האב לא האמין.
הוא החליט "להוציא את השם בכוח". אחרי שלושה אגרופים אברהם פונה לבית החולים.
שבוע לאחר מכן, ליד קברו הרטוב מגשם קצרצר, עמד רק אחיו.
לא באו חברים כי לאחרונה לאבררהם לא נותר זמן לחברים, לא באו שכנים, כי אברהם כמעט ולא היה בבית בשנהה אחרונה, לא אנשים שחייהם השתנו בזכותו, כי אף אחד לא ידע שאברהם היה האיש שהביא להם שינוי
היו שם רגע של דממה ושל שקט מוזר, כאילו העולם עצר לנשום.
רוח קלה נשבה והזכירה משהו מן החיוך של אברהם, מן החום שהשאיר אחריו.
ואז העולם מצמץ, ושב להסתחרר במסלולו הסוער, אבל אי שם, בתוך כמה לבבות שנגע בהם, נשאר זיכרון רך, שלא ייעלם לעולם.
